502
הקבלה והדרשות
ובפרט שהדברים באיוב אינם שייכים כלל לעצם הדין הזה.
וכדברי התוס׳ כן הוא דדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן.
וקושית הגמ׳ "אלא גיזה גיזה למאי אתא לכדתנא דבי ר׳ ישמעאל וכו'״, הכונה שהרי באמת השתמשו בזה בספרי המדרשות (יבואר ענינו לפנינו) בענין ראשית הגז בילפותא של גיזה גיזה ועל זה יאמרו שהשתמשו בזה לכדתנא דבי ר׳ ישמעאל, אבל גם שם אין זה כי אם אסמכתא.
ורבותינו בעלי התוס' הלכו בדרכם בכל מקום עד כי בחולין ד׳ י"ג ״דתניא ר׳ יהודה בן בתירא אומר מניין לתקרובת עכו״ם שהיא מטמאה באהל שנאמר (תהלים ק"ו) ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת מטמא באהל אף תקרובת עכו"ם מטמא באהל".
וכתבו שם התוס׳ בד"ה תקרובת עכו״ם ״אבל לר׳ יהודה בן בתירא הויא טומאת אהל דאורייתא והא דתנן וכו' והא דאמר בפ׳ העור והרוטב״.
והנה נדחקו לתרץ הסתירות, אבל דבריהם תמוהים מאד, שהרי גם אליל עצמו אין בו טומאת אהל.
וכבר עמד על זה התוס׳ יום טוב במס׳ עבודה זרה פרק ג׳ משנה ח' וכתב שם:
״אבל ראיתי בתוס׳ פרק קמא דחולין ד׳ י"ג דמפרשי דלר׳ יהודה בן בתירא טומאה זו דאורייתא היא ואפי׳ הכי בגוזלת את הרבים התירו משום דהכא (במשנה ע"ז שם) משום חשש תקרובת הוא ובגוזלת את הרבים לא גזרו בחששה זו, דש״מ דמשום אליל עצמה לא הוי טומאה כלל אלא משום חשש תקרובת שתחתיה וכדמשמע ודאי לישנא דגמ', לכן אפשר לי לאמר דאין הכי נמי דאף לר׳ יהודה בן בתירא אין טומאת אהל אלא בתקרובת ולא באליל עצמה, ואל תתמה דהכי אשכחן בהדי׳ בגמ׳ לענין ביטול, דבאליל מועיל הביטול כדתנן בסוף פירקין ובמשנה ד׳ פרק דלקמן ואילו בתקרובת אמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר רב שאין לה בטילה עולמית שנאמר ויאכלו זבחי מתים מה מת אין לו בטול לעולם אף תקרובת אין לו בטילה לעולם כדאיתא ר"פ דלקמן ד׳ נ׳״.
ודבריו תמוהים מאד שמדמה שני ענינים שאין להם ענין זה לזה כלל.
גבי ביטול אם ביטל להאליל אין כאן עוד אליל כלל, שהרי פחתה ובטלה מהיות אליל על כן בטלה.
אבל תקרובת האיסור אינו מצד עצמו עד כי יהני בטילה, כי אם מפני שהקריב זה לעכו"ם, וכיון שהקריבה נאסרה, ואיך יהני על זה ביטול.
וגם אליל עצמו לא מהני בו ביטול כי אם על להבא אחר הביטול, אבל לא למפרע, ואיך יהני ביטול גבי תקרובת להתיר למפרע מה שכבר נאסר, ומעשה ההקרבה אינה בטלה.
וגרם זה להתוס׳ יום טוב מה שגם שם בד׳ נ׳ חשב שזה מדרשא דקרא מפני שראה שם בדברי רב ״שנאמר ויאכלו זבחי מתים מה מת אין לו ביטול לעולם אף תקרובת אין לו בטילה לעולם״.
ועל כן חשב זה בגזירת הכתוב ולא שם לב לחקור לא על טעם הדבר ולא על ענינו.
אבל כלל גדול הוא שיסוד הדברים הנם מהם עצמם ולא מהדרשות וכמבואר
