סוף ימי הלל נשיא ישראל
שנב
אבל אם יש לו ללוה אף שאין המלוה רשאי לתבוע ממנו ואינו רשאי לנוגשו, ובטלו כל דיני נגישת חוב מחוב זה בין בבית דין בין שלא בבית דין, אבל הלוה עצמו עליו לשלם לצאת ידי שמים.
וגדולה מזה כתב רבינו אליעזר ז"ל ממיץ בספר יראים מצוה רע"ח, ולשונו שם: "ונראה לי דשמיטה דקרא אינו מחילה ,אלא צוה הקב״ה שישמיט פי' יניח ולא יתבענו עד שיתן לו מעצמו דכתיב שמוט ולא יגוש שכל שמיטה הכתוב בקרא הנחה ולא מחילה דכתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה פי׳ תניח הלכך הלואה לעולם מוטלת על הלוה שלא יעכב על זה חובו לעולם בתיבתו לאוצרו ואם עשה כן הוה ליה לוה רשע, והא דתנן כשהוא נותן לו אל יאמר לו בחובי אני נותן לך אלא במתנה אני נותן לך דמשמע שאין החוב מוטל עליו שהרי אינו רשאי לומר בחובך אני נותן (היינו משום) דכי אמר בחובי משמע על ידי נגישה נותן ותקון לשון דבור הוא שתיקנו לאמר במתנה שיהא הדבר נראה וניכר שלא על ידי נגישה נותן לו" (ס"ב).
והנה הלך הרב בדרכו למרחוק עד שכתב שהנהו גם בכלל לוה רשע ולא ישלם, ונראה שגם חזר בו (עי׳ הערה) אבל זה ודאי שלא היתה כונת התורה שאף שיש לו יעכב הלוה זה לעצמו בתיבתו לאוצרו ויאכל הלה וחדי.
וכידוע כי ריבית אסורה ואת אשר הלוהו הי׳ רק טובה שלמה, ואם הלוה עשיר ויש לו ישלם.
ודין שביעית הוא אפקעתה של תורה שאין המלוה רשאי לתבוע ממנו ולא יגוש את אחיו, ובטלו דיני חוב ודיני גבית חוב ,אבל אם יש לו עליו לשלם בעצמו לצאת ידי שמים.
ועל כן באמת גם מדין תורה המוסר שטרותיו לבית דין אינו משמט, לפי שכבר יצא מזה ובא לרשות בית דין קודם השמטת שביעית, ויש על זה כבר דיני גבית חוב על פי בית דין מקודם שביעית.
וראוי להעיר על עיקר ענין תקנת הלל בפרוזבול מפני שהחוקדים החדשים טעו בזה בדברים פשוטים מאד.
הערה (ס״ב) בספר יראים שם הוציא עוד דין חדש מאד, וכתב ״וחוב שעבר עליו שביעית אינו רשאי לוה לעכבו אלא על פי מלוה שכל זמן שלא השמיטו מלוה חייב לפרוע אלא לוה יזמין למלוה לדין שישמט חובו וכו' ואם אינו רוצה המלוה לאמר משמט אני יכפוהו בית דין".
וכתוב שם הגהה ״שוב נראה לי שזה אינו דאמרינן בתחלת מכות מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז ליתנה מיד והוא אומר עד עשר שנים אם שמיטה משמטת הלואת עשר שנים דמלהו בעי לשלומי אלא שמוט מחילה הוא ותו לא מירי". והגהה זאת היא להקשות גם על הדין החדש הזה ״שכל זמן שלא השמיט מלוה חייב לפרוע" והדין הזה הוציא הר״א ממיץ מהכלל אשר הניח ״ונראה לי דשמיטה דקרא אינו מחילה" וקשה על פל זה משם.
ובדפוס חדש מספר יראים הנדפס מכתיבת יד פריז אשר שם בא זה בסי״ קס״ד השמיטו את כל דבריו מן ״ונראה לי דשמיטה דקרא אינו מחילה״ והשאירו הדין השני ״וחוב שעבר עליו שביעית אין הלוה רשאי לעכבו אלא על פי המלוה" והמבאר שם כתב שזה הדין שריר וקים גם אם חזר בו הר״א ממיץ מדין ״דשמיטה דקרא אינו מחילה״ וזה טעות.
וספיקו של הר' חזקיה ששאל לרבינו אביגדור במרדכי גיטין סי' ש״ם הוא מחוך דברי ספר יראים אלה ע״ש.
