עין יוסף/ל
הציווי שנצטוו הכהנים להסיר את האפר בכל יום מעל גבי המזבח וזוהי שקוראים: "תרומת הדשן". והוא אמרו יתעלה: "ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד וגו' והרים את הדשן" (ויקרא ו, ג,).
כן איתא בהנ' תו"מ פ"ב הל' י' וז"ל תרומת הדשן מעל המזבח בכל יום מצות עשה שנאמר והרים את הדשן, והיא עבודה מעבודת כהונה, ושם בהל' י"ב וחתי' זו שחותה במחתה ומוריד לרצפה אצל המזבח היא המצוה של כל יום.
והנה בהוצאת הדשן חוץ לעיר לשפך הדשן, כתב שם הרמב"ם בהל' (יד, טו) כל מי שירצה מן הכהנים ממלא מן הדשן שהורידו למטה, ומוציא חוץ לעיר, וכו', ואע"פ שאין הוצאתו לחוץ עבודה, אין בעלי מומין מוציאין אותו, וכשמוציאין אותו חוץ לעיר עי"ש. ובמל"מ שם, וז"ל עוד י"ל למה לא מנו מוני המצות הוצאת הדשן כדכתיב והוציא את הדשן, וליכא למימר דבכלל תרומת הדשן היא, דהא הוצאה זו אינה ממה שהרים אלא מהדשן שנשאר במזבח לאחר שהרים, והנראה אצלי בזה דדוקא תרומת הדשן היא מצוה דגזירת הכתוב היא שירים מלא המחתה בכל יום ויניחנו אצל המזבח, אך הוצאת הדשן אינה מצוה מצד עצמה, אלא דמוכרחים אנו להוציא את הדשן כדי לפנות מקום המערכה, וקרא דכתיב והוציא את הדשן, לאו למימרא דצונו הכתוב שנוציא את הדשן אלא קרא הכי קאמר כשיוציאו את הדשן ולבש בגדים אחרים, כלומר משום דרך ארץ, נמצא דהוצאה זו אינה מצוה מצד עצמה, כי אם מכשירי עבודה, דהיינו לפנות מקום למערכה, ומש"ה ס"ל לרש"י והתוס' דלא היתה ההוצאה כי אם כשהיתה מרובה דכיון דאין תכלית להוצאה זו כי אם לפנות המקום אך רבינו ס"ל דבכל יום היו מוציאין אותה כדי שיהי' בכל יום המזבח פנוי, ולעולם דאף לרבינו אינה מצות עשה להוציא את הדשן בכל יום, ואם לא הוציאו בטלו מנות עשה, אלא דס"ל דכך הוא דרך כבוד שבכל יום יוציאו, ובזה ניחא מה שהקשינו לעיל לרבינו מההיא דתנן דברגלים לא היו מדשנים את המזבח כיון דדשון זה אינו מצוה מצד עצמו כי אם דרך כבוד ברגלים הי' נוי למזבח כשהי' עליו דשן רב, וזה שכתב רבינו בסוף הל' (י"ב) וחתי' זו שחותה במחתה ומוריד לרצפה היא המצוה של כל יום עכ"ל.
אמנם דברי רבינו המל"מ תמוהין מהגמרא במס' מעילה (ט.) דגרסינן שם, איתמר הנהנה מאפר תפוח שעל גבי המזבח, רב אמר אין מועלין בו ור' יוחנן אמר מועלין בו, לפני תרומת הדשן כ"ע לא פליגי דמועלין בו, כי פליגי לאחר תרומת הדשן, רב אמר אין מועלין בו, הרי נעשה מצותו, ור' יוחנן אמר כיון דכתיב ולבש הכהן מדו בד, כיון דצריך בגדי כהונה בקדושתו קאי, תנן מועלין בהן עד שתצא לבית הדשן קשיא לרב אמר לך רב עד שתראה לבית הדשן ע"כ, ועיין בש"מ שם וז"ל, דכיון דצריך בגדי כהונה מצוה היא וא"כ דבר שלא נעשית מצותו היא ומועלין בו ע"כ, וידוע דהלכה כר' יוחנן, וכן פסק הרמב"ם בהל' מעילה (פ"ב הל' יד), וז"ל דשן המזבח החיצון בין קודם הרמת הדשן בין אחר הרמה מועלין בו. ויותר מבואר בפיה"מ שם, וז"ל מועלין בבשרה כל זמן שנשרף על גב המזבח, וכשמרימים כל האפר מעל גבי המזבח ומשליכין אותו בבית הדשן אין מועלין בו שכבר נעשית מצותו ע"כ, וכן הוא כאן בהל' תו"מ הל' ט"ו הנ"ל וכשמוציאין אותו לחוץ לעיר מניחין אותו במקום שאין הרוחות מנשבות בו בחזקה, ולא חזירים גורפין אותו, ולא יפזרנו שם שנאמר ושמו שיניחנו בנחת ואסור ליהנות בו עכ"ל ועיין בהשגות, ובכ"מ שם מביא כתב הר"י קורקוס ז"ל נראה שדין הנאה למד רבינו מההיא דפרק ב' דמעילה שנחלקו רב ור"י בנהנה מאפר שעל תפוח לאחר שהרימו הדשן דר"י סבר שמועלין, והלכה כר"י וכן פסק רבינו בהל' מעילה, ע"כ, דעד שמשליכין אותו לבית הדשן מועלין, שעדיין לא נעשית מצותו, וע"כ שמצוה מן התורה היא.
ונראה עוד דכ"ע ס"ל דהוצאת הדשן לבית שפך הדשן מצוה מה"ת היא, אלא דרב ס"ל דמצות הוצאת הדשן היא כדי לפנות המקום, ואין זה מצוה בגופו של האפר, ואמטו להכי ס"ל דאין מועלין בו לאחר הרמה שכבר נעשית מצותו מה שנוגע לגופו של אפר, והמצוה היא רק לפנות המקום ולא בגופו של אפר, כעין שהסביר רבינו חיים הלוי זצ"ל בספרו בהלכות חמץ ומצה, דמש"ה לרבנן דס"ל השבתתו בכל דבר, אפרן אסור, ולא הוה נעשית מצותה, כיון דלא הוה המצוה בחפצא של החמץ אלא בבעלים, עי"ש. וה"נ י"ל דאין בחפצא של הדשן אחרי הרמה מצוה, אלא המצוה כדי לפנות אבל אין ה"נ דמצוה היא מה"ת, ומה שנוגע בחפצא של הדשן נעשית מצותו בהרמה, ומש"ה אין מועלין בה. ונראה דמש"ה, אמר ר' יוחנן כיון דכתיב ולבש הכהן מדו בד, כיון דצריך לבגדי כהונה בקדושתי' קאי ולא קאמר כיון דכתיב והוציא את הדשן עדיין לא נעשית מצותו, דמזה לא מוכח דהמצוה בחפצא של הדשן. אמנם כיון דצריך בגדי כהונה ש"מ דבקדושתי' קאי והמצוה בגופו של הדשן, כנ"ל.
ותו דהנה בהגמ' יומא (סג:) תניא ת"ר ופשט ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן וכו' מקיש בגדים שלובש לבגדים שפושט, מה להלן בגדי קדש אף כאן בגדי קדש, א"כ מה ת"ל אחרים פחותין מהן ע"כ, ועי"ש בגמרא דכל ארבע בגדי כהונה צריך ללבוש בין בהרמה ובין בהוצאה, והנה ידוע דברי הרמב"ם בהלכות כלאים (פ"ו הל' ל"ב) דלא הותרו אלא בשעת עבודה שהיא מצות עשה, והדברים ארוכים בש"א ס' כ"ט, ובבית הלוי ס' א' שהוא מטעם עשה דוחה ל"ת, והיכי אמרינן דהוצאה בכהנים וארבע בגדים, הא לובש כלאים שלא בשעת מצוה, ומה גם במדינה לא במקדש, אלא ע"כ צ"ל דמצות עשה היא לכ"ע.
והנה מובא לעיל דברי הרמב"ם שכתב ואע"פ שאין הוצאתו לחוץ עבודה אין בעלי מומין מוציאין אותו. והמל"מ שם אחרי שהביא דברי הרמב"ם שחילק דין זה דהוצאת הדשן בשתי חלוקות, א' גורפין הדשן על התפוח ומורידין אותו למטה, ב' הוצאת הדשן אחרי שהורידו למטה, חוץ לעיר למקום שפך הדשן, ומתמה המל"מ למה לא ביאר הרמב"ם בפירוש דהוצאת הדשן בעי בגדי כהונה, וכדאמרינן ופשט ולבש מקיש בגדים שפושט לבגדים שלובש, והיא דרשה מוסכמת מהכל, עוד תמה מנ"ל לרבינו דהוצאה לאו עבודה היא, ותו דבירושלמי רפ"ב דיומא מבואר דלכ"ע הוצאת הדשן עבודה היא, כהרמת הדשן, ומן הדין הי' הזר חייב מיתה, אלא מאן דפטר ס"ל דעל עבודת סילוק אין הזר חייב מיתה עלי', וכתב שם המל"מ, וכ"ת דס"ל לרבינו דההוצאה מהמזבח עד שיורידנה למטה היא עבודה, ובה שנחלקו בירושלמי, אם הזר חייב עלי' מיתה, אך בהוצאה דחוץ לעיר הוא דקאמר דאינה עבודה, לא ידעתי מנין לו נחלק בין הוצאה להוצאה.
וראיתי בשירי קרבן בירושלמי יומא שם שהביא דברי המל"מ שתמה מנין לו לחלק בין הוצאה להוצאה, וכתב ע"ז וז"ל ול"נ דהוצאה לחוץ לעיר לאו בבגדי כהונה, דהא תניא בגדי כהונה היוצא בהן במדינה אסור ע"כ ולא הבנתי דבריו דאטו במקדש שרי שלא בשעת עבודה, לפי דעת הרמב"ם דשלא בשעת עבודה לוקה משום כלאים. אלא דעבודה דוחה, א"כ גם לחוץ למדינה, אם נימא דהוא עבודה עבודה דוחה אותה, אשר לזה כיון המל"מ מנ"ל לחלק דהורדה מהמזבח הוי עבודה, והוצאה לחוץ לאו עבודה היא.
והנראה לע"ד דאין ה"נ דהחילוק הוא בעבודה, דהורדה מהמזבח למטה היא עבודה, אמנם ההוצאה לחוץ לעיר לא הוה עבודה, דהנה התוס' בזבחים (י"ד) ד"ה שחיטה לאו עבודה. וכן ביומא (מב.) כתבו דשחיטה לאו עבודה היא ידעינן משום דכתיב לעמוד לפני ד' לשרתו אלמא כל שירות הוא לפני ד' ומדהכשיר רחמנא עומד בחוץ והושיט ידו לפנים ושחט, מכלל דשחיטה לאו עבודה היא, ולפ"ז יש לחלק דהורדת הדשן מעל המזבח למטה, היא שירות לפני ד', והוית עבודה, אבל הוצאת הדשן לחוץ אין זה שירות לפני ד', ומש"ה לאו עבודה היא.
ואמנם אף דלא הוה עבודה מ"מ אין כהנים בעלי מומין מוציאין אותו כדברי הרמב"ם הנ"ל, נראה משום דהמצוה היא אכתפי דכהנים כדכתיב בקרא ופשט ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן, דהמצוה היא על כהנים כשרים, ועיין ברמב"ם הל' בה"מ פ"ט הל' ז', דכתב וכן הדלקת נרות כשרה בזרים ובהשגת הראב"ד א"א הפליג כשאמר מותר לזר אלא שאם הדליקן כשרות, וביאור השגה בס' חדושי רחה"ל, דנהי דהדלקה לאו עבידה היא שנא מיפסל בה זר אבל מ"מ מצותה בכהן, וה"נ נראה דנהי דלאו עבודה מ"מ מצותה בכהן, ואין ה"נ דלא מיפסל בזר ובבעלי מומין דאין להוכיח משום דנימא דלא הוה עבודה, אין המצוה על הכהנים. דהא ריש לקיש ס"ל דלר' אלעזר כהנים בעלי מומין כשרים גם בהרמה, משום דלא הוה עבודה דאין לך עבודה שכשרה בשני כלים. וכי משום זה נימא דהרמה לא הוו מצוה, וה"נ י"ל בהוצאת הדשן לחוץ לעיר אף דלא הוו עבודה מ"מ מצוה היא.
ובמל"מ הנ"ל הוכיח דלא הוי מצוה, מדלא מנו מוני המצות הוצאת הדשן, דליכא למימר דבכלל תרומת הדשן היא דהא הוצאת הדשן זו אינה ממה שהרים, אלא מהדשן שנשאר במזבח לאחר שהרים, ולענ"ד אין זה הוכחה, דהרי כל זמן שלא הרים לא חל החיוב להוריד הנשאר למטה ואח"כ להוציאן לחוץ למקום שפך הדשן והרמה מכשיר זה, והרי היא בכלל תרומת הדשן, שתרומת הדשן על כל הדשן שעל גבי המזבח דמהאי טעמא ס"ל לרב דאין מועלין לאחרי הרמה מהאפר תפוח, דהרי נעשית מצותה. ור"י לא פליג אלא משום דלא נגמר מצותה עד שמוציאן למקום שפך הדשן.
וברש"י פ' צו, והוציא את הדשן, הצבור בתפוח כשהוא רבה ואין מקום למערכות מוציאו משם, ואין זה חובה בכל יום, אבל התרומה חובה בכל יום, דמשמע מדברי רש"י דאין ה"נ דהוה חובה אלא לאו בכל יום, והחובה היא המצוה והוציא את הדשן.
ויותר נראה בטעמא דהרמב"ם דלא מנה הוצאת הדשן למצוה בפ"ע מטעם דהורדת הדשן מעל המזבח בכלל למטה, היא הוא, הרמת הדשן, בין מה שמרים ומניח אצל המזבח ובין מה שמוריד למטה ומוציאן לשפך הדשן, כלשון הרמב"ם כאן בסה"מ שנצטוו הכהנים להסיר הדשן בכל יום מעל גבי המזבח, ואיכות ההורדה הוא נחלקת, אחת ע"י הרמה ומניחן לשפך הדשן, נמצא לפ"ז דההוצאה זו לשפך הדשן אצל המזבח, ואחת ע"י הרדה למטה, ואח"כ להוציאן בכלל תרומת הדשן, דבמה שהרים גומר בההוצאה לשפך הדשן. ובלח"מ שם כתב דלדעת הרמב"ם ההורדה למטה הי' בכל יום, וכשהי' רבה למטה מוציאין אותן חוץ לעיר, והיינו מטעם הנ"ל דהרמה יש לעשותה בכל יום.
אלא שיש לעיין בדברי הרמב"ם בהל' י"ב, שכתב וחתו' זו שחותה במחתה ומוריד לרצפה אצל המזבח הוא המצוה של כל יום, דלכאורה נראה, שמצות הרמה אינו אלא במה שהרים ומניח אצל המזבח, אמנם נראה, במה שהדגיש היא המצוה של כל יום, לומר שיש ימים שאינו מוריד למטה השאר, כגון ברגלים, והטעם נראה כיון שברגלים אינם מוציאן לחוץ לשפך הדשן, שאין זה חובה בכל יום כדברי רש"י הנ"ל ואין לגמור המצוה, מוטב שישארו על המזבח מפני שהוא נוי למזבח.