עין יוסף/לא

הציווי שנצטווינו להוציא את הטמאים מן המקדש. והוא אמרו יתעלה: "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" (במדבר ה, ב). ומחנה זה האמור כאן הוא מחנה שכינה שלדורות כמוהו העזרה, כמו שביארנו בריש סדר טהרות בפרוש המשנה. ולשון ספרי: "וישלחו מן המחנה אזהרה לטמאים שלא יכנסו למקדש בטומאה". וכבר נכפל צווי זה בלשון אחר. והוא אמרו יתעלה: "כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה" (דברים כג, יא). רצה כאן באומרו "מחוץ למחנה": מחנה שכינה, כמו שאמר במצווה זו עצמה: "אל מחוץ למחנה תשלחום" (במדבר ה, ג) ובגמרא פסחים: "ויצא אל מחוץ למחנה" - זה מחנה שכינה. ולשון המכילתא: "צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה - בעשה"; ומנין בלא תעשה? תלמוד לומר: "ולא יטמאו את מחניהם". ובספרא: ויצא אל מחוץ למחנה - מצוות עשה.

הנה ידוע שהיו במדבר שלש מחנות, מחנה שכינה, מחנה לוי' ומחנה ישראל, וכמותם לדורות מפתח ירושלים ועד הר הבית, מחנה ישראל, ומפתח הר הבית עד שער ניקנור מחנה לוי', ומשם מחנה שכינה, לשון התוספתא, הביאה הרמב"ם בפה"מ למס' כלים פ"א משנה (ח'), ומבואר במס' פסחים (ס"ז) דשלוח הטמאים אינם שוים בשלוחם מן המחנות, ורק בשלוח מן מחנה שכינה כולם משתלחים, אבל בשאר מחנות אינם שוים, דכל שטומאתו יוצא מגופו נשלח חוץ לשני מחנות, דהן מחנה שכינה ומחנה לוי' ומותרים במחנה ישראל, ומצורע משתלח חוץ לשלש מחנות, דכתיב בו בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, דזה מחנה ישראל, שהיא מפתח ירושלים ולפנים, והמצורע משתלח ג"כ מכל עיירות המוקפות חומה בא"י, כדתנן במתניתין, במס' כלים פי"א משנה ז', עיירות המוקפות חומה מקודשות ממנה שמשלחים מתוכן את המצורעים, והובא ברמב"ם הל' צרעת (פ"י הל' ז'), וז"ל דין מצורע שיהי' לו מושב לבדו חוץ לעיר, שנאמר מחוץ למחנו מושבו, ודבר זה בעיירות המוקפות חומה בא"י בלבד עכ"ל, וכן הוא בהל' בהמ"ק (פ"ג הל' ח').

והנה שם בהל' בהמ"ק חילק בין ירושלים לעיירות המוקפות חומה, דאם נכנס לירושלים לוקה, אבל בעיירות המוקפות אינו לוקה, ורק עובר בעשה, וז"ל, וכן מצורע שנכנס לירושלים לוקה, אבל אם נכנס לשאר הערים המוקפות חומה, אע"פ שאינו רשאי, לפי שנאמר בדד ישב אינו לוקה, ע"כ, וקשה מנ"ל לחלק בין המצות עשה דבדד ישב, ובין הל"ת דלא יטמאו את מחניהם.

ומדברי רש"י בפסחים (ס"ז) משמע דעובר גם בלא תעשה בעיירות המוקפות, דגרסינן שם אמר רב חסדא מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו, פטור שנאמר בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, הכתוב נתקו לעשה, וברש"י שם לפנים ממחיצתו מחיצה שאסור ליכנס בה, דהיינו לפנים מחומת כל ערי ישראל, כדאמור לקמן מצורע משתלח חוץ למחנה ישראל עכ"ל. והנה מה דפטר ר' חסדא ממלקות מטעם שהכתוב נתקו לעשה לא קי"ל כותי' עי"ש בגמרא דפליגי בזה תנאי, והרמב"ם דפסק דלוקה בירושלים ובעיירות אינו לוקה קשה. והנה הכ"מ שם וז"ל ומ"ש אבל אם נכנס לשאר ערים וכו' אינו לוקה כ"כ רבינו בפירוש המשנה פ"ק דכלים ע"כ. וז"ל הרמב"ם בפיהמ"ש למס' כלים פ"א משנה ו' ובתוספתא נכנסו מצורעים לפנים מן החומה לוקים את הארבעים וכו' אמנם חומת איזה מדינה תהי' בא"י, ואע"פ שנוציא ממנה המצורע, הנה אם נכנס בה, לא יחייבהו מלקות ע"כ. דכל מקום דכתוב לפנים מן החומה מרמז על ירושלים, עיי"ש בפירושו במתניתין שם לפנים מן החומה מקודש מהם שאוכלין שם קק"ל.

אמנם אף שלשון התוספתא הכוונה על ירושלים, אבל מנ"ל לחלק דילמא הוא הדין גם בעיירות המוקפות חומה דע"כ צ"ל כן לפי דעת רש"י הנ"ל בפסחים, וכוונת התוספתא רק לחלק בהלכות המחנות בין מצורע לבין טמאים אחרים, דז"ל התוספתא. נכנסו מצורעים לפנים מן החומה לוקין את הארבעים, זבים וזבות נדות ויולדות להר הבית לוקין שמונים. וכן ראיתי בתוי"ט בפ"ק דמס' כלים משנה ח' דדעתו נוטה שגם בעיירות המוקפות חומה הי' למצורע ללקות ארבעים.

והנראה לע"ד בזה, דהנה קדושת לפנים מן החומה בירושלים יתירה על עיירות המוקפות חומה, כדתנן שם במשנה ח' לפנים מן החומה מקודש מהם שאוכלים שם קדשים קלים ומעשר שני. מה שאין כן בעיירות המוקפות חומה, והטעם בזה כדמפרש הרמב"ם שם, דבקדשים קלים כתיב ואכלת לפני ד', במקום אשר יבחר ד', וכן במעשר שני דכתיב ונתת הכסף וגו' ואכלת לפני וגו', ע"כ דירושלים לפנים מן החומה היא לפני ד'.

ויש להסתפק בהא דיתירה קדושת ירושלים מן שאר עיירות המוקפות, ונקראת לפני ד', אם זה מקדושת עצמה, או אינה מקדושת עצמה כלל, דמדין חומה שבה אינה יתירה על שאר עיירות המוקפות חומה, אלא שכל דינה של ירושלים בתוך החומה. אינה אלא מקדושת עזרה, לפי שהיא סמוכה אל מקום השכינה, וקדושת עזרה חופפת עלי', דוגמא לזה ענין מצות מורא המקדש דתנן במס' ברכות נ"ד לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח, חוץ להר הבית ברש"י שם, ובגמרא (סא:) מן הצופים ולפנים וה"נ מטעם זה יתירה הקדושה בירושלים, לא מקדושת החומה, אלא מקדושת עזרה והגבול לקדושת עזרה הוא החומה, וידוע שיטת הרמב"ם, בפרק ו' מהלכות ביה"ב, הלכה (ט"ז) דקדושת המקדש וירושלים לא בטלה, וזה לשונו ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא וכו', לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אמר והשמותי את מקדשיכם, ואמרו חכמים אע"פ ששוממין בקדושתן הן עומדים עכ"ל דלכאורה מקרא זה והשמותי את מקדשיכם אינו מוכח אלא על מקום המקדש ומנ"ל על ירושלים, אמנם לפי הנ"ל שפיר, כיון דקדושת המקדש בקדושתו, גם ירושלים בקדושתה דקדושת ירושלים מתלי תלי בקדושת עזרה, ועיין במ"ח מצוה שס"ב וז"ל ודע דדוקא בתי ערי חומה תלוי ביובל, לפי שיטת תוס' ברכות (ה.) ואין המצורע משתלח מהם. אבל ירושלים בודאי אינו תלוי ביובל כי ירושלים אין הקדושה מפני שמוקף חומה, אדרבה אין הבית נחלט, אלא היא קדושה בפ"ע לענינים שירושלים מקודש א"כ אינו תלוי ביובל וז"פ עכ"ל אמנם לא ביאר מאיזה טעם היא קדושה בפ"ע.

והנה בקרא בפ' נשא, כתוב וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש וכתיב ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם, וכן הלאו בבעל קרי כתיב ולא יבא אל תוך המחנה, ופירשו בגמרא פסחים ס"ח דזה מחנה לוי', וזה הר הבית, דנראה דהלאוין לא נאמרו אלא על מחנה שכינה, ועיין בכ"מ פ"ג בה"מ הל' ט' נכנס המצורע להר הבית, וז"ל שם ונראה דמשום קרא דולא יטמאו את מחניהם לוקה מ' כשנכנס לפנים מחומת ירושלים עי"ש. אבל על עיירות המוקפות חומה אין בהם לאו כלל, אלא עשה בדד ישב מחוץ למחנה.

ובר"ש במס' כלים פ"א משנה ז', וז"ל וגבי נגעי בתים והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר, ולא אדם חוץ לכל העיר, אלא חוץ לעיירות המוקפות חומה, ומיהו מההוא קרא לא מצי למידרש שיהו מצורעים משתלחים חוץ לעיירות המוקפות חומה דדלמא אין שייך דין שלש מחנות אלא בירושלים שאין הפסק במחנות שכולן סמוכין זה לזה ע"כ. דמשמע מדבריו שגם לענין העשה של המצורע בלי קרא דבדד ישב, היינו אומרים דדוקא על ירושלים שייך לומר דהמצורע נשתלח ממנה, מטעם שהיא סמוכה למקום המקדש, אבל הלאוין בודאי לא נאמרו אלא על ירושלים שהיא סמוכה למקום המקדש כנ"ל ועיין בהרא"ם פ' כי תצא כ"ג, י"א.

והנה התיו"ט הנ"ל פ"ק דמס' כלים תמה על הרמב"ם בהל' סנהדרין פי"ט למה לא מנה בחייבי לאוין דלוקין מצורע שנכנס לירושלים, מובא במל"מ בפי"ט דסנהדרין.

ולפי הנ"ל דכל חיובא דמצורע בירושלים הוא מטומאת המקדש ומלא תעשה ולא יטמאו את מחניהם, ומלאו הזה גופא אם נכנסו הטמאים בעזרה מחוייבים כרת, והרמב"ם שם מנה כל חייבי לאוין שבכרת, ומנה שם הטמא שנכנס לעזרה, שמחוייב כרת, ואזהרה הוא הלאו הנ"ל והרמב"ם לא מנה רק הלאוין, לאוין שבכרת, לאוין שבמיתה בידי שמים, ולאוין שבמלקות, ומצורע בהר הבית אין בו לאו מיוחד אלא הלאו דולא יטמאו את מחניהם, וכבר מנה אותו בלאוין שבכרת. ולפיכך לא מנה מצורע בירושלים.

שבתי וראיתי שאין זה כלום, דהרי הרמב"ם מנה במלקות הנכנס לעזרה בבגדים טמאים, והמקור לזה מובא מהספרא ויקרא (י"ז) והכי תניא שם יכול על כבוס בגדים יהי' עונש כרת ת"ל ובשרו לא ירחץ ונשא עונו הא כיצד על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כבוס בגדים בארבעים, ע"כ ואזהרה לזה צ"ל הוא מהמקרא ולא יטמאו את מחניהם, ואפ"ה מנה הנכנס לעזרה בבגדים טמאים, והו"ל למנות גם מצורע שנכנס לירושלים, ושפיר הקשה התוי"ט ז"ל, ויש להוסיף להקשות דימנה גם כן מצורע שנכנס להר הבית, ואולי זה נכלל, במה שמנה הרמב"ם שם זב וכיוצא בו שנכנס להר הבית.

ואמנם קושי' זו תתיישב היטב לפי דברי הכ"מ הנ"ל דהנה איתא ברמב"ם שם בהלכה ט' נכנס המצורע להר הבית לוקה שמונים, ובכ"מ שם ז"ל בתוספתא פ"ק דכלים וכו', ונראה דמשום דמקרא דלא יטמאו את מחניהם לוקה מ' כשנכנס לפנים מחומת ירושלים שהרי טימא מחנה ישראל וכדתניא בספרי, וכשנכנס עוד להר הבית לוקה עוד מ' מפני שטימא מחנה לוי' ונמצא שעבר שנית על ולא יטמאו את מחניהם, אי נמי כשנכנס להר הבית עבר משום ואל יבא אל תוך המחנה, זה מחנה לוי' עיי"ש. ולפי תירוצו השני אם כן פשוט דבמה שכתב הרמב"ם זב וכיוצא שנכנס להר הבית כלל גם מצורע.