עין יוסף/ט
המצווה התשיעית הציווי שנצטווינו על קדוש השם, והוא אמרו: "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב, לב). ועניין מצווה זו: שאנו מצווים לפרסם דת אמת זו ברבים, ושלא נירא בכך מהזק שום מזיק, עד שאפילו יבוא אלינו אנס עריץ ויקרא אותנו לכפור בו יתעלה - לא נשמע לו, אלא נמסור את עצמנו למות בהחלט; ו[אפילו] לא ניתן לו לחשוב שכפרנו, אף שלבנו מאמין בו יתעלה. וזו היא מצוות קדוש השם שנצטוו בה כל בני ישראל, כלומר: שנמסור את עצמנו למות בידי העריץ על אהבתו יתעלה והאמונה בייחודו וכו'.
א[עריכה]
ברמב"ם הל' יסודי התורה פ"ה כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בנ"י ומוזהרים שלא לחללו שנאמר ולא תחללו את שם קדשי. וראיתי שנתקשו על לשון הרמב"ם שכתב במ"ע זו בלשון כל בית ישראל מצווין לשון שלא כתב במצוה אחרת, והלשון הזה מרומז גם כן בלשון סה"מ הנ"ל שכתב וזאת היא מצות קדוש השם המצווים בה בנ"י בכללם.
אמנם המעיין בסה"מ בלא תעשה ס"ג יעמוד על כוונת לשונו הזהב, דז"ל שם מצוה ל"ת ס"ג, שהזהירנו מחלול השם וכו' והעון הזה יחלק לשלשה חלקים שנים כוללים והאחד מיוחד, החלק האחד הכולל כל מי שבקשו ממנו לעבור על דבר ממצות בשעת השמד וכו' או מי שיבקש ממנו לעבור על ע"ז וגלוי עריות ושפיכת דמים ואפילו שלא בשעת השמד וכו' והחלק המיוחד הוא שיעשה אדם ידוע במעלה ובטוב מעשה פעולה אחת נראה בעיני ההמון שהוא עבירה, ואין ראוי לנכבד לעשות דמיון הפועל ההוא אע"פ שהפועל מותר הנה הוא חלל השם ע"כ. ולפ"ז פשוט לשונו כל בית ישראל וכוונתו על שכתב תיכף אחרי זה כיצד ובהל' ב' במה דברים אמורים בשאר מצות חוץ מע"ז וגלוי עריות ושפיכת דמים, וכו'. ע"כ שבאופן זה מחוייב כל בית ישראל, ובהל' י"א כתב שם ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, ואע"פ שאינם עבירות ה"ז חילל את השם. ע"כ והן הן הדברים הנאמרים בסה"מ שנים כוללים והאחד מיוחד. כלומר כל בית ישראל מצווין ומוזהרין באופן כללי כגון ע"ז וכו' ואופן אחד מיוחד לא על הכלל.
הנה שיטת רבינו הרמב"ם כי כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג הרי זה מתחייב בנפשו. ובכ"מ שם אבל שלמים וכן רבים סוברים דאם נהרג ולא עבר צדקה תחשב לו, ונראה שהם מפרשים יעבור ואל יהרג הרשות בידו לעבור כדי שלא יהרג. וכתב בנמוקי יוסף דאפילו לפי סברת רבינו אם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמים וראה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה עכ"ל. ולכאורה קשה להבין דברי הנמ"י, דמה בכך שהוא אדם גדול וחסיד, וכי בשביל כך מותר לו לעבור ולהיות מתחייב בנפשו.
והנראה בנמוק הנמוקי יוסף דאין הכי נמי כיון דהוא אדם גדול וחסיד שאם לא ימסור נפשו יהי' בזה חלול השם דאף בכל אדם אין בזה חלול השם אבל לאדם גדול מפורסם בחסידות נכנס זה בכלל חלול השם כדברי הרמב"ם הנ"ל, ובמקום קדוש השם וחלול השם רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו, דבזה הוא מופלג משאר העם דלדידי' ה"ז חלול השם, ולכל אדם אין בזה חלול השם.
[ואולי אפשר להסביר בזה מתניתא דמס' ע"ז (י"ח) דגרסינן שם ת"ר כשחלה ר' יוסי בן קיסמא הלך ר' חנינא בן תרדיון לבקרו, אמר לו חנינא אחי, אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו וכו' ועדיין היא קיימת, ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה וספר תורה מונח לך בחיקך, א"ל מן השמים ירחמו, א"ל אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי מן השמים ירחמו, תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש, א"ל רבי מה אני לחיי העולם הבא, א"ל כלום מעשה בא לידך, א"ל מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים, א"ל אם כן מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי עכ"ל. ויש להבין בטעמו של ר"י בן קיסמא, דנראה בודאי שר"י בן קיסמא אמר לו הלכה שמדין התורה אסור לו למסור את נפשו, וזה נראה מדברי ר"י בן קיסמא שאמר לו אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי מן השמים ירחמו, כלומר כיון דעל פי דין התורה אסור איך ירחמו עליך מן השמים ויש לתמה דאחרי ששאל אותו מה אני לעה"ב, ואמר לו כלום מעשה בא לידך וספר לו המעשה דמעות של פורים, אמר לו אם כן מחלקך יהי חלקי דמשמע מזה דלבסוף כיון שספר לו המעשה הסכים על ידו שמותר לו למסור את נפשו. ויש להבין וכי משום המעשה הזו כבר מותר לו ור"י בן קיסמא חפץ לזכות בגורלו.
ומתחלה יש לי להביא דברי הרמב"ם בפיהמ"ש סוף מכות, במאמר ר' חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל, וכתב שם הרמב"ם וז"ל מעקרי האמונה בתורה כי כשיקיים אדם מצוה מתרי"ג מצות כראוי וכהוגן, ולא ישתף עמה כוונה מכוונת העולם בשום פנים אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה כמו שבארתי, הנה זכה לחיי העולם הבא, וע"ז אמר ר' חנניא כי המצות בהיותם הרבה אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהם על מתכונתה ושלמותה, ובעשותו אותה המצוה תחי' נפשו באותה מעשה, ומה שיורה על העיקר הזה מה ששאל ר' חנינא בן תרדיון מה אני לחיי עוה"ב והשיבו כלום מעשה בא לידך, כלומר נזדמן לך לעשות מצוה כהוגן השיבו כי נזדמן לו מצות צדקה על דרך שלמות ככל מה שאפשר וזכה לחיי העוה"ב עכ"ל ולפי הנ"ל אפשר להבין המשא ומתן לפי דברי הרמב"ם הנ"ל, ודברי הנמוקי יוסף דר"י בן קיסמא אמר לר' חנינא בן תרדיון אני אומר לך דברים של טעם, כלומר שאסור לך נמסור נפשך, שהלכה היא דיעבור ואל יהרג, (ועיין בכ"מ שם ברמב"ם דהקשה לשיטת הרמב"ם מר' חנינא בן תרדיון) ולפיכך שאל אותו ר' חנינא מה אני לעוה"ב, ושאל אותו ר"י כלום מעשה בא לידך כדמפרש הרמב"ם בפיה"מ, וכיון שאמר לו המעשה שעשה מצוה על דרך שלמות, לכן אמר לו מחלקך יהי חלקי, כלומר אתה האיש החסיד שמותר לך למסור נפשך כדברי הנמוקי יוסף].
ב[עריכה]
הנה מבואר בתוס' סנהדרין (עד:) ד"ה והא אסתר, שאף במקום שאמרו יהרג ואל יעבור דוקא כשאומרים לו לעשות מעשה, וז"ל התוס', ורוצח גופי' כי מיחייב למסור עצמו ה"מ קודם שיהרג בידים, אבל היכא דלא עבד מעשה כגון שמשליכין אותו על תינוק ומתמעך מסתברא שאין חייב למסור עצמו, דמצי אמר אדרבא מאי חזית דדמי דחבראי סומקי טפי דילמא דמי דידי סומק טפי, כיון דלא עביד מעשה, והמ"ח במצות (רצ"ו) מביא בשם תוס' יהכ"פ, דהרמב"ם לא ס"ל לחלק בין עושה מעשה ובין אין עושה מעשה, והמ"ח כתב שם דא"א לחלק על סברת תוס' גבי שפיכת דמים, דהוא גמרא מפורשת דאינו חייב להציל חבירו בדמו, דגרסינן בב"מ (ס"ב.) שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים אם שותין שניהן מתים ואם שותה אחד מהם מגיע לישוב, דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו עד שבא ר"ע ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמין לחיי חבירך. והנה לבן פטורא אף דאינו עושה מעשה כלל בחבירו אסור להחיות עצמו, ור"ע סובר דחייו קודמין, לא מצד הסברא אלא מקרא, ותמה המ"ח על התוס' למה כתבו מטעם סברא הא ר"ע ס"ל הכי דחייו קודמים מדין הקרא, והרמב"ם ע"כ מוכרח להודות ד"ז כי הוא ש"ס מפורש דלא כהתוס' יהכ"פ וכיון דגלוי עריות ילפינן מהקישא דרוצח גם בגלוי עריות כן, בלא מעשה אינה מחויבת למסור עצמה שהיא קרקע עולם.
והגר"ח זצ"ל בספרו חרחה"ל הוכיח מגמרא זו להיפך דאין חילוק בין שב ואל תעשה למעשה בידים, דלעולם אין דין דחי' דבכל ענין יהרג ואל יעבור אף בלא עבד מעשה אם אך יש בו דין רציחה. דבשנים שהלכו בדרך וביד אחד קיתון של מים, הא התם האי בשב ואל תעשה, דלא עבד מעשה, ועוד יותר דלא הוה התם דין רציחה כלל ורק משום דין הצלה, ומ"מ צריכין לקרא דוחי אחיך עמך דחייך קודמין, אבל ברציחה דליכא קרא בכל ענין יהרג ואל יעבור אף בשוא"ת אם יש בו דין רציחה, וה"ה לעריות דילפינן מינה אין בה דין דחי' כלל לעולם, ע"כ.