עין יוסף/ח

הציווי שנצטווינו להדמות לו ית' כפי יכלתנו, והוא אמרו: "והלכת בדרכיו" (דברים כח, ט). וכבר כפל ציווי זה ואמר: "ללכת בכל דרכיו" (שם יא, כב), ובא בפירוש עניין זה: "מה הקב"ה נקרא רחום - אף אתה היה רחום; הקב"ה נקרא חנון - אף אתה היה חנון; הקב"ה נקרא צדיק - אף אתה היה צדיק; הקב"ה נקרא חסיד - אף אתה היה חסיד" - זהו לשון ספרי. וכבר כפל צווי זה בלשון אחר ואמר: "אחרי ה' אלקיכם תלכו" (שם יג, ה), וגם בפירושו בא, שעניינו להתדמות למעשים הטובים ולמידות הנכבדות שבהם מתואר יתעלה על דרך המשל - יתעלה על הכל עילוי רב.

הנני נבוך מאד במהות המצוה הזאת, אם תכלית המצוה להשיג השלמות, להיות האדם שלם בדעות ובמדות, ולא מטעם תועלת חבירו, או עיקר המצוה היא להשתדל כפי הוכולת לגמול חסד עם חבירו.

והנה לכאורה משמע ממה שכתב כאן בסה"מ וכבר נכפל ואמר אחרי ה' תלכו ובא בפירוש שרצה לומר ההדמות בפעונותיו הטובות, שמקור הדברים הביאו ממס' סוטה (יד.) וז"ל הגמרא שם אחרי ד' א' תלכו, וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה וכו', אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה, מה הוא מלביש ערומים אף אתה, הקב"ה ביקר חולים אף אתה, הקב"ה ניחם אבלים אף אתה, הקב"ה קבר מתיה אף אתה, ע"כ. דנראה מזה דקיום המצוה הוא ע"י פעולות טובות שעשה לחבירו, וכן נראה מדברי הרמב"ן בשורש ראשון, ד"ה והתשובה ג' היא שמנה בעל ההלכות נחום אבלים וביקור חולים וקבורת מתים, והלבשת ערומים וכו'. אבל בעל ההלכות הוציאן למצות אלו מוהלכת בדרכיו, שהיא מ"ע באמת כתב וללכת בדרכיו ולהלביש ערומים לקבור מתים לנחם אבנים לבקר חולים, ומצוה אחת הן, וזה ממ"ש גמרא סוטה (י"ד) כנ"ל מכאן הוציא אותם ומנאן מצוה, והרב מנה מצוה ח' להדמות בו יתברך כפי יכלתי והוא שנאמר והלכת בדרכיו, והביא מ"ש מה היא נקרא רחום אף אתה, אמר וכפל זאת המצוה בלשון אחר שנאמר אחרי ד' תלכו ובא בפירוש ענינו להדמות אליו בפעליו הטובים, וא"כ למה יתמה על בה"ג, הוא תפש לשון השנוי בספרי במצוה זאת ובעל הלכות תפש לו הלשון השנוי בגמרא עכ"ל, דנראה מדברי הרמב"ן שהבין דברי הרמב"ם דמצות והלכת בדרכיו הוא כדברי הבה"ג בפעולות לזולתו.

אמנם כבר הקשה שם הרב במגלת אסתר, דבפ' י"ד מהלכות אבל כתב וז"ל מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים ולהוציא המת ולהכניס כלה וללות אורחים ולהתעסק בכל צרכי הקבורה, וכן לשמח הכלה והחתן, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור, אע"פ שכל מצות אלו מדבריהם הרי הם בכלל ואהבת לרעך כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים עשה אותם לאחיך בתורה ומצות עכ"ל. ולפ"ז אם נימא דעל פעולות אלו כיון הרמב"ם במצות והלכת בדרכיו, קשי' טובא חדא דכתב בספרו שהם מדבריהם, ותו דהם נכללין במצות ואהבת לרעך, וכבר כתב בשורש ט' שלא נביט לרבוי הצוויין שלא נכפל אלא לחוזק, ואין ראוי למנות אלא אחד.

ויותר קשה דברי הרמב"ן שם, דאחרי הלשון הנ"ל שהבאתי דברי הרמב"ן, מסיים שם וז"ל והנראה מכל זה שכל אלו גמילות חסדים ובכלל ואהבת לרעך כמוך הם נכנסים וכל שנתרבה בגמ"ח בזקן ואינה לפי כבודו ובן גילו מאיזה מקום שיתרבה הכל מצוה אחת לגמול חסד עם האח עכ"ל, והנה דברי הרמב"ן אלו הם כדברי הרמב"ם הנ"ל בהלכות אבל. ותקשה על הרמב"ן כנ"ל על הרמב"ם, אחרי שהסכים להרמב"ם שמצות והלכת בדרכיו יש להביא במנין ולא סקל מחשבונו, ובשורש ט' הסכים בזה להרמב"ם שאם באו באחד ממצות עשה צוואות רבות לא נמנה אלא אחת עי"ש.

והנה ראיתי ברמב"ם הל' דעות פ"א אחרי שהביא המ"ע והלכת בדרכיו, כתב וז"ל כך למדו בפירוש מצוה זו מה הוא נקרא חנון אף אתה הי' חנון, מה הוא נקרא רחום אף אתה הי' רחום מה הוא נקרא קדוש אף אתה הי' קדוש עכ"ל. והנה ענין קדושה בודאי לא נכלל במצות ואהבת לרעך, אלא נראה כמו שמפרש הרמב"ן בפירושו על התורה בפ' קדושים, והביא שם הת"כ דקדושים תהיו פרושים תהיו, ומפרש שנהי' פרושים מן המותרו' שלא לילך אחר תאות הגופניות אפילו בדברים המותרים הן באישות והן באכילה, ויקדש עצמו עד שיגיע לפרישות עי"ש. וכן מוכח ברמב"ם שם דכולל במצות והלכת בדרכיו ענין פרישות וקדושה, דבתחילת הפרק כתב דעות הרבה יש לכל אחד, יש שהוא בעל תאוה לא תשבע נפשו מהלוך בתאוה, ויש שהוא בעל גב טהור ולא יתאוה אפילו לדברים מועטים שהגוף צריך להן, ויש בעל נפש רחבה שלא תשבע נפשו מכל ממון העולם, ויש מקצר נפשו, ויש שהוא מסגף עצמו ויש שהוא מאבד ממונו. וכתב שם ויש בין כל דעה ודעה דעות בינוניות. ובהלכה ה' כתב ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר והלכת בדרכיו, כך למדו בפירוש מצוה זו כנ"ל, ומבואר בדבריו שאין עיקר המצוה והלכת בדרכיו החיוב בין איש לאיש, אלא הישרות כחות הנפש בכלל במדה נכונה ובדעה ישרה.

והנראה לע"ד לפ"ז יסוד מצות והלכת בדרכיו עיקר מצותה אחרת לגמרי ממצות ואהבת לרעך, והביא כאן יסוד המצוה ומקורה מהספרי כלשון הרמב"ן הנ"ל שהוא תפש לשון השנוי בספרי, ובהספרי מפרש המצוה מה הוא אף אתה הי', וזה לא כהבה"ג שמפרש מצות והלכת בדרכיו בגמילות חסד לחבירו בגופו, ואמטי להכי השיג על הבה"ג, שזה נכלל במצות ואהבת לרעך ידי מחסרו אשר יחסר לו.

וכן נראה לע"ד דצ"ל כן גם להרמב"ן ז"ל אחר דכתב שם דכל זה גמילות חסדים נכלל במצות ואהבת לרעך, וע"כ דמצות והלכת מצוה אחרת כיון דלא סקל מצות והלכת ממנינו. וכן נראה דכיון דהרמב"ן ז"ל מפרש קדושים תהיו לפי הת"כ פרושים תהיו שלא יהא נבל עפ"י התורה כפי שהאריך שם, למה לא מנה זאת במנין המצות שלו למצות עשה, אמנם לפי הנ"ל ניחא דזה נכלל במצות והלכת בדרכיו מה הוא קדוש. ולפ"ז אפשר לומר אין הכי נמי דמצות והלכת בדרכיו, היא בפעולות, אמנם חיוב הפעולות אינם מהחיוב חסד לחבירו אלא עצם הפעולה היא המצוה, בין שהוא מחוייב לעשות החסד לחבירו בין שאינו מחוייב כעין שכתב בפ"ב הל' ג' יראה עצמו שהוא כועם כדי שיחזרו למוטב ותהא דעתו מיושבת ולכן נכלל כל המדות והפעולות על צד זה מטעם שהפעולה עצמה ככה מצוה. כעין בקדושה שצריך לפרוש מן המותר.