עין יוסף/ז
הציווי שנצטווינו להשבע בשמו יתעלה בזמן שנצטרך לכך לקיים איזה דבר או לשללו, לפי שיש בזה רוממות לו יתעלה וכבוד וגדולה. והוא אמרו יתעלה: "ובשמו תשבע" (דברים י, כ). ובפירוש אמרו: "אמרה תורה 'השבע בשמו', ואמרה תורה 'אל תשבע'", כלומר: כמו שהשבועה שאינה צריכה מוזהרים עליה והיא מצוות לא תעשה, כך השבועה בעת הצורך מצווים עליה והיא מצוות עשה וכו'. ולעניין זה נתכוון הכתוב באמרו: "ובשמו תשבע", כלומר: לו בלבד תאמין ותייחס את האמתות, שראוי להשבע בה. וכבר אמרו בריש תמורה: מנין שנשבעין לקיים מצווה? שנאמר: ובשמו תשבע.
הרמב"ן שם, ואני תמה בדברי הרב שלא אמרו כן בגמרא אלא על דרך הויכוח שהיו חוקרים אם נאסר שבועת אמת, מפסוק ליראה את השם, והשיבו שבועת אמת שריא, דכתיב שבועת ד' תהי' בין שניהם, עוד חקרו אימא להפיס דעתו של בעל הבית. אבל מילקי לקי, כלומר שתהי' שבועת השומרים מותרת להפיס דעתו של בעל הבית, אבל ילקה על שבועת אמת כשנשבע מעצמו שבועת בטוי, והשיבו קרא אחרינא ובשמו תשבע, הקשו עוד ההוא שנשבעין לקיים את המצות שנאמר נשבעתי ואקיימה והשיבו ההוא מובו תדבק נפקא, ובשמו תשבע למה לי אם אינו ענין לשבועת הדיינים דנפקא לי' משבועת ה' תנהו ענין לשבועתא דעלמא דשריין ואם אינו ענין לשבועת המצות דנפקא לי' מובו תדבק תנהו ענין לשבועה דחול, והמתבאר מזה שאין השבועה בשמו בעת הצורך חובה ומצות עשה, אבל רשות הוא בידינו עם תנאים רבים והכתוב הזה אינו מצוה אלא רשות שלא כדברי הרב וכו', וראיתי במדרש תנחומא אמר להם הקב"ה לישראל לא תהיו סוברים שהותר לכם להשבע בשמי אפילו באמת, אלא אם יהיו בך כל המדות, את ד' א' תירא שתהי' כאותן שנקראו יראי א' אברהם איוב ויוסף ואותו תעבוד ובו תדבק וכו' אם יש לך מדות אלו אתה רשאי להשבע, ויש לנו סיוע בו לדברינו שאינה אלא רשות בשבועה בשמו עם התנאים האלו, ושמא לכך כפול הרשות להזהיר בתנאיו עכ"ל.
והמתבאר מדברי הרמב"ן שאין מדברי הגמרא בתמורה סיעתא לדברי הרמב"ם שמצוה להשבע בשמו, אלא אדרבא פירכא, דמוכח שאינו אלא רשות, והוסיף עוד מדברי התנחומא שגם הרשות אינו אלא עם התנאים האלו, ולכך כפול הרשות להזהר בתנאיו. והנה לפי דברי הרמב"ן איש שאין לו התנאים האלו אסור לו להשבע בשמו, ונראה דהאסור הוא מאת ד' א' תירא כי מיראת השם לא להשבע בשמו יתברך מי שאין בו המדות האלו, ולכאורה קשה איך משביעין ב"ד כל אדם שחייב שבועה, הא קעבר על עשה דאת ד' א' תירא, וראיתי בכסף משנה במנין הקצר של הרמב"ם בתחלת ספרו הגדול, שגם הראב"ד השיג על מצוה ז' שם וכתב אינה מן המנין, ומרן הכ"מ הביא השגות הרמב"ן שהרמב"ן הביא ראי' ממדרש תנחומא אם יהיו בך כל המדות, וכתב על זה וז"ל ולענ"ד נראה שרבינו אפשר לו לדחות ראי' זו ולומר שיראי אלקים מצוה להם לישבע ושאר כל אדם אסור, עכ"ל. וקשה כנ"ל איך משביעין כל אדם, וברמב"ם הל' שבועות פי"א כתב מצות עשה שישבע מי שנתחייב שבועה בב"ד בשם שנאמר ובשמו תשבע זו מ"ע.
וראיתי שהרש"ש שם בסוגיא העיר על זה, ד"ה אימר הנ"מ לפייס, וז"ל, והנה בריש המקרא דובשמו תשבע בתרווייהו כתוב את ד' א' תירא ואמרינן במ"ר ר"פ מטות וכן בתנחומא והביאם רש"י בפיה"ת אם יש בך כל המדות האלו אתה רשאי להשבע וא"כ קשה הא דלא פסלינן שבועות פ"ז אלא החשוד, ומצאתי להרמב"ן בפיה"ת שהעתיק הגמרא שלפנינו בגירסא אחרת, ובשמו תשבע ל"ל אא"ע לשבועת הדיינים דנ"ל משבועת ד' תהי' בין שניהם תנ"ע לשבועה דעלמא דשריין ואא"ע לשבועה דמצוה דנ"ל מן ובו תדבק תנ"ע לשבועה דחול, והשתא לפי גירסא זו א"ש דלא בעינן כל התנאים הללו אלא לשבועה דמצוה או דחול אבל לשבועת הדיינים דקי"ל מן שבועת ד' לא בעינן התנאים האלו עכ"ל. ברם לא יתורץ בזה דברי הרמב"ם הנ"ל דכתב מצות עשה מי שנתחייב שבועה בב"ד שנאמר ובשמו תשבע, ולפי דברי הרש"ש מנ"ל להרמב"ם דבשבועות הדיינים מצות עשה, דכשם דאמרינן דלא בעינן כל התנאים אלא לשבועה דמצוה דלמדים מן ובשמו תשבע אבל לא לשבועת הדיינים, כך נימא דהמצוה רק בשבועה דמצוה או דחול דלמדים מן ובשמו תשבע, אבל לא לשבועת הדיינים דלמדים משבועת ד' תהי', וברמב"ם שם מבואר להיפך דהמצוה דוקא בשבועות הדיינים ולא בשבועה דמצוה דז"ל שם בהלכה ג' ומותר לאדם להשבע על המצוה לעשותה כדי לזרז את עצמו, ובכ"מ הנ"ל כתב להדיא דהמצות עשה דוקא לאיש שיש לו מדות אלו, וקשה כנ"ל.
והנה כוונת הרש"ש לאפוקי מגירסת הגמרא דלפום רהיטא משמע דקרא ובשמו תשבע בעינן דלא ילקה על שבועות הדיינים. וכן נראה מפירש"י, דגרסינן אימר הנ"מ לפייס את בעל הבית אבל מילקי לקי בשבועות הדיינים, וברש"י שם לפייס חבירו שלא יהא תובעו ממון אבל מילקי לקי הואיל ומביא עצמו לידי שבועה ע"כ, וכן באמת מפרש בעל מגלת אסתר, דהרמב"ם גריס כן עי"ש. דלפ"ז דובשמו תשבע קאי על שבועות הדיינים תשאר קושיתו כנ"ל. אמנם קשי' טובא איך ס"ד אמינא דבלא קרא ובשמו תשבע, ילקה אחרי השבועה אפילו אם נשבע באמת, דע"כ אם נימא דילקה קעבר על הלאו דאורייתא אם לא תשמר לעשות כמבואר שם, וגם אחר דמתרין בי' דעובר על לאו. ותימה רבה איך משביעין אותו ב"ד והא קעברו על לפני עור, וע"כ צריך לדחוק בדברי רש"י, אבל מלקי לקי הואיל ומביא עצמו לידי שבועה, לא על שבועת ב"ד אלא על שבועות חול, ודברי המגלת אסתר מופלאים ממני. וע"כ צריכים לפרש הגמרא כדברי הרמב"ן ז"ל אבל מילקי לקי כלומר שתהי' שבועת השומרים מותרת, אבל מלקא לקי על שבועת אמת, וכן ציין המסורת הש"ס בהבנת הגמרא ומביא דברי הרמב"ן, מטעם הנ"ל דאי אפשר לפרש על שבועת השומרים. והרב במגלת אסתר סובב הולך בדוקא לאוקמי דעל שבועת ב"ד הו"א דמלקי לקי, ומיישב בזה דברי הרמב"ם ומפרש דזה דקאמרינן לא מצית אמרת דילקה דהכתיב ובשמו תשבע פירוש שמצוה להשבע עי"ש. ולפי הנ"ל אי אפשר לומר דהרמב"ם מפרש כן.
והנה לכאורה סותר הרמב"ם במשנתו בספרו הגדול, מה ששנה לנו בספר המצות. דהנה בסה"מ מביא סיעתא לדבריו דמצות עשה להשבע בשמו מדאמרינן בתמורה מנין שנשבעין לקיים המצות דכתיב ובשמו תשבע, ובספרו היד כתב דהמצות עשה דוקא בשבועת ב"ד ובשבועת המצות כתב ומותר לאדם להשבע על המצוה.
וראיתי בספר קנאת סופרים שם. דמעולם לא אמר הרמב"ם דעצמה של שבועה מצות עשה לישבע, אלא המצוה היא אם רצונו לישבע ישבע בשם, ובכן מיישב דברי הרמב"ם דבהלכה א' שם כתב מצות עשה שישבע מי שנתחייב שבועה בב"ד שם שנאמר ובשמו תשבע זו מצות עשה, ובהל' ב' שם ואסור להשבע בדבר אחר עם שמו, ובהלכה ג' כתב ומותר לאדם להשבע על המצוה לעשותה כדי לזרז את עצמו, דבהלכה ג' דבא לומר על עצמה של שבועה כתב ומותר, דהשבועה בעצמה רשות היא, ומיישב בזה דברי הגמרא שהביא הרמב"ן דרשות היא, דהתם בעיקר השבועה אמרו שרשות היא ולא נאמרה למצוה עי"ש.
ואמנם עדיין לא נתיישבו דברי הרמב"ם בסה"מ, דנראה דמביא מהגמרא הנ"ל, דמצות עשה אם ישבע ישבע בשמו, ומנ"ל זה כיון דהגמרא לא מיירי אלא בעיקר עצם השבועה.
ותו כיון דלפי הגמרא לולא המקרא ובשמו תשבע הו"א שמלקי לקי אפילו בשבועת אמת דקעבר על לאו דאורייתא אם לא תשמר לעשות, ולפי זה, די לנו אם נימא דהמקרא בא לפוטרו מאיסורא ומנ"ל למימר דלא די שאין אסור בזה אלא אדרבה מצוה קעביד.
והנראה בזה דאין ה"נ דלפי הו"א דגמרא דרצה לומר דאפילו שבועת אמת אסור מקרא אם לא תשמר לעשות, אין ללמד מקרא ובשמו תשבע אלא היתרא בעלמא, אבל לפי מסקנת הגמרא דלא מצית אמרת דהמקרא אם לא תשמר קאי על שבועה אלא על המקלל חבירו בשם, ולא מצינו קרא לאסור שבועת אמת ע"כ צ"ל דקרא ובשמו תשבע בא למצוה כנ"ל אם ישבע ישבע בשם, ויש להטעים זה מדברי הרמב"ן שם דכתב דאין הכפל ראוי ברשות דתרי קראי כתיבי ובשמו תשבע אלא ע"כ דבא לחייב לישבע בשם אם ישבע, דמצוה היא, וכן גם בשבועת המצות אולי גם כן מצוה לישבע בשם אלא דעצמה של השבועה רשות אפילו לפי המסקנא. כנ"ל.
אמנם עוד יש להקשות, דאפילו לפי מסקנת הגמרא, אסור לישבע בשם איש שאין בו מדות אלו כפי דברי התנחומא כנ"ל, ומטעם זה מכריע הרמב"ן שהשבועה היא רשות ואין בה מצוה.
ואמנם לא מצאתי ברמב"ם בהל' שבועות דברי התנחומא, ובסוף הל' שבועות כתב דאסור להזכיר שם מן השמות לבטלה ואע"פ שלא נשבע, דמשמעות דבריו משמע דכ"ש שבועה בשם לבטלה דאסור, אבל שבועה לצורך אין בה אסור, וכוונת הרמב"ם לשבועת שוא כגון שנשבע על אבן שהוא אבן דהוי לבטלה ושבועת שוא, ואולי ס"ל להרמב"ם דדברי התנחומא אינם אלא בדרך המוסר להזהר משבועה, אבל אין בזה אסור דאורייתא.