עין איה על שבת ה פ
<< · עין איה על שבת · ה · פ · >>
(שבת נו:): "במתניתא תנא, אותו היום שהכניס ירבעם שני עגלי זהב, אחד בבית אל ואחד בדן, נבנה צריף אחד, וזהו איטליא של יון".
הדיעות וההרגשות, כשהן מתקלקלות ונכנסים בהן סימני ערבוביא ורקבון, פועלות הן בראשיתן על הקלקול המרכזי. הדעת והרגש הרוחני בקדושתו העליונה, שהוא עז החיים למרכז האומה, מתעמם ומתטשטש, וע"כ יש בו אח"כ תפיסת יד לזרים, שהם משפיעים עליו ומושפעים ממנו לגרום לו חולי ומדוה. אמנם כל זמן שלא יצא אל הפועל הקלקול העיוני, להתפשט בפועל בהשפעת המרכז על הסביבה והקוים היוצאים, עוד לא בושלה הרעה במעשה, ואין כח תקומה לשטן מעשי להיות עומד ומתגבר. כח הקלקול המעשי של הזריות יצא אל הפועל ע"י קלקלתו של ירבעם, כח קלקול שלא הצטמצם במרכז, לא רק בפנימיות הארץ והלב העיוני לבדו, כ"א דאג להפשיט את הרע ואלהי הנכר בכל הארץ, מקצה עד קצה, מבית אל עד דן, פה נקבע קלקול נמרץ מעשי ומתפשט, שלעומתו צריך כח ניגוד כדי למרק חטא ועון, כדי לפוצץ את הכח שהוא אמנם נשא ונעלה במקורו, כחן של ישראל, אבל הורד עד עפר ע"י עירוב הסיגים הרבים מצלמי בלהות ותועבות הגויים. ע"כ הוכנה אז רומי, לא רק הכרך שלה, לא רק הכח המרכזי, כ"א ההכשר להתפשט, למצא עז ומשגב מדיני וכח רודה ואדיר, השם ידו במרחבים רבים. זאת היא איטלייא של יון , העומדת בראשיתה על יד רומי לבצע את זממיה, ולהיות לרועץ לישראל לדכאם עד עפר, ע"י אותו הכח עצמו שלקחו מאתו, מיסוד תורתו, מהתגלות אור ד' עליו בראשית הוייתו, ע"י ימין ד' רוממה במתן תורה ויציאת מצרים וכל יד ד' החזקה אשר נגלתה על עמו, דוקא מאותו העז נלקחו להם קרנים לרעוץ את יעקב, בהפכם לנגע את הענג ולדוה את ההוד. זה הצריף החלש בעצמו הוא איטלייא של יון , כי זה הכח הרע שבא בפעל ע"י ירבעם, הוא עצמו די והותר הוא שע"י יתכונן כח משחית לחבל, שיעצם כח לבלע ולמגר כסא ממלכה. לא כמו החסרונות הרוחניים שבימי שלמה, שהם מצאו להם רק יד, רק רושם, והיה צריך העלאת שרטון, ובנין טיח טפל והמון שקרים ורשעיות. אבל לעומת ההשחתה של ירבעם, די עז לו לאותו הכח הניגודי, שיעצם חילו בשמו העצמי, ואע"פ שאין לו קבע, ואיננו מיוסד כלל על יסוד שאפשר להתקיים, מ"מ לעומת קלקלת ע"ז יש לו כח לעמוד ולהגדל בעז עצמי. זהו איטליא של יון , עד אשר מהרה ישיב ד' גאון יעקב כגאון ישראל, ואור אמת ליעקב יזרח, ונסו הצללים הקטנים עם הגדולים, מאור חדש אשר על ציון, ו"יגדל ד' מעל לגבול ישראל" , "ונחל ד' את יהודה חלקו על אדמת הקודש ובחר עוד בירושלים. הס כל בשר מפני ד' כי נעור ממעון קדשו" , "וד' בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ"
פ. תהילים קיח, טז. מלאכי א, ה. זכריה ב, טז-יז. חבקוק ב, כ.
<< · עין איה על שבת · ה · פ · >>