עין איה על שבת ה כז

(שבת נה.): ""ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית"".

תני רב יוסף, א"ת "ממקדשי", אלא ממקודשי, אלו בנ"א שקיימו כהת"כ מאלף ועד תיו. הדור החדש, שעליו יש התקוה שאחרי טהרת הסיגים של הדור המושחת יבוא ברוח חדשה ולב חדש, הנה אפשר שיהיה כחו המעשי דל וקטן, אבל מנוקה וטהור מסיגים רבים שהרשעה הארוכה השפיעה על הנפשות, והדרכתו צריכה תהיה להיות לפי ערכו, ברוח קדוש וטהור של התחלה טהורה, נשאבת ממקור התורה ויראת ד', שהיא תוכל לחבר את הדור עם מנהיגיו באופן הראוי לעילוי ולגידול לדורות יבואו. ע"כ, הזקנים שצביונם כבר נגמר כולו, הם קנו להם דרכיהם שבקדושה בשלימות גמורה וכלולה, הם אינם [] בשום פנים לשנות את מדותיהם והדרכתם כפי אותו הצורך של הדור המחודש, שהוא מתחיל לפרח בסגנון חדש, וצריך הדרכה לפי ערכו. והרפיון הנגבל דוקא בגדולים שהשלימו את ערכם, א"א לו להתחדש לטובה נמוכה הנדרשת. מה שא"כ אם לא היו כ"כ גמורים במעלתם, והיו צריכים השלמה ושכלול, אז היה השכלול שלהם נגמר לפי אותם הצרכים של הדור החדש, הצריך הדרכה ועצה דוקא מקודשי, המקודשים לשם ד', במעלתם הכלולה. אבל לפי הערך הגדול והמעורב ג"כ בחסרון לפי גדלו, בהם התחילה מדה"ד לפגע כדי להשיג מטרתה, להעביר את הצורה הטיפוסית המלאה, שאינה יכולה ל[ה]סתגל בשום אופן לאופן מוקטן, אפילו כשתכליתו הרחוקה היא משובחת, דוקא בנ"א שקיימו ><את ><כל התו"כ מאלף ועד תיו .

<< · עין איה על שבת · ה · כז · >>