עין איה על שבת ג ו

הטיפול בפנימיות האדם ולא רק בחיצוניותו.

(שבת מא.): "רחץ בחמין ולא שתה מהם, דומה לתנור שהסיקוהו מבחוץ ולא הסיקוהו מבפנים".

יפה היא הערה המוסרית הכללית הנעוצה בעומק טבע שמירת הגוף, כי כל נקיון ורחיצה חיצונית תגמר אז לטובה, בהיותה מחוברת עם רחיצה פנימית. וזה הדבר נוהג בין בהנהגה הגופנית, שצריך האדם שיכיר את הרחיצה לשם תועלת שמירת גופו יותר מלשם הקישוט החיצוני שיש בה, ותביאהו גם כן לחשוב שזאת הרחיצה החיצונית בחלק הנקיון שיש בה כלפי חוץ, היא מצרכת את הנקיון שלה הרוח, של טהרת הלב ממחשבות מכוערות, טהרת השכל מדמיונות עכורים וכאלה. ואם יפנה האדם תמיד, בכל ענין, אפילו יהיה חיצוני, כלפי התועלת הפנימית שיש בו, אז יבור לו תמיד הנהגה טובה ומועלת, שאפילו כלפי חוץ תהיה יותר נאה, מאילו לכתחילה כיון בה רק לצאת על ידה כלפי חוץ, כשם שהתנור כשיוסק מבפנים, יתן את חומו אפילו כלפי חוץ יותר מאילו הוסק מבחוץ. וכלל גדול הוא, שאותו המשקל השוה שבו אוהב האדם את נפשו ומכבדה מצד עצמה, עם היתרון של הקירוב שאדם קרוב אצל עצמו, רק אם הוא מבסס את כל היסוד לבנין הצדק החיצוני נגד כל האדם. ובזמן שהוא מפזר את כל כחותיו כלפי חוץ, באמת מתגנבת בזה אהבה עצמית גסה, שהכל יאהבוהו ויכבדוהו, אבל היא לא תביא את הכונה הרצויה, וישאר עבד לרבים באין רוח נכון בקרבו. ובסדרי טבע, שמירת הגוף במה שיש בה פנים לצד החיצוני ולצד הפנימי, שם האבע עצמו במאמרו של אדון כל ברוך הוא, הכולל כל מיני תועליות מפוזרים בכל פרט מפרטי החיים בחסדו המלא כל הארץ, שיהיה האדם מתלמד להכריע כלפי צדו הפנימי, כדי שיוכל לחשב חשבונו של עולם על פי אותו הבסיס שהוא מוצא אותו חזק בנפשו. ורחץ בחמין ולא שתה מהם, דומה לתנור שהסיקוהו מבחוץ ולא הסיקוהו מבפנים.

<< · עין איה על שבת · ג · ו · >>