עין איה על שבת ג ה

אכילת האדם היא טהורה רק בחוזקו בחומר ורוח.

(שבת מא.): "הנצרך לנקביו ואכל, דומה לתנור שהסיקוהו על גבי אפרו, וזהו תחילת ריח זוהמא".

האכילה היא טהורה רק כשהיא נלקחת בתור הכנה לכשרון החיים המתהוה על ידה, אז היא מוסיפה לאדם עז בחומר ורוח. אבל כשהיא יורדת עד אותה המדרגה הבהמית, שאין האדם שם לבו אל התוצאות הטובות לחיזוק כחותיו שמהאכילה, כי אם הוא נמשך אחרי הנאה הבהמית שבה, היא תוריד את האדם עד הזיהום היותר מנוול, כי האכילה באה מיד לידי זיהום בהכנסה בגוף. אמנם התכלית העליון שלה לחיזוק כחות הגוף והנפש הוא מטהרה, אבל כיון שכל כך ירד, עד שעם שהוא נצרך לנקביו. ואין המאכל אז מכוון לצורך הבראת גופו כלל, ואז נושאת האכילה עליה חותם הבהמות.

והנה המוסר הנצרך לאדם כזה, צריך להיות מהמדרגות היתר נמוכות, כי בדברים עליונים הראויים להרגשה זכה, ודאי לא יוסר, כיון שצורתו האנושית נתטשטשה הרבה, וגם אם נאמר לו שבערך בעלי חיים טבעיים אין הדבר נאה, הוא יאמר שהטבע אצלו היא תאותו הפחותה. אמנם הדרך האחד להתחיל להעמידו על המסילה הישרה, הוא להשכילו כי אפילו אם יחזיק את גופו לכלי מעשה פשוט, גם כן לא תצלח הנהגה כזאת, כי התנור המוסק על גבי אפרו לא יתן את חומו הראוי, ושריפת האש תשים בו את השממון בלא שום תועלת יוצאת לכל הבית ותשמישיו. ומוסר כזה ראוי שיקבל גם האיש היותר שפל, ואז יתעורר בו גם כן רגשהכבוד והדרת האדם, לברוחו מה שהוא מגונה ומאוס, כשיתגבר בו כח הכרת הנהגה המתוקנת. על כן, אחרי הביאור של הדמיון לתנור שהוסק על גבי אפרו, יאמר התוצאה המשפלת היוצאת מזה לכבודו של אדם, כי זהו תחילת ריח זוהמא.

<< · עין איה על שבת · ג · ה · >>