עין איה על שבת ב רנג

(שבת לג:): "נענה ר"א בר"י ואמר מפני שאוכלים כה דברים טמאים, דברים טמאים ט"ד, אלא שאוכלים בה דברים שאינם מתוקנים".

הקלקול ההרגשי בא בגילוי בעזיבת תיקון המעשרות, שיסוד הרגש הטוב הוא לקבל את כל התמציות השכליות ולקבען יפה, עד שמה שע"פ המסקנא השכלית והתורית ראוי הוא שיהיה יפה ונחמד, יהיה הלב והרצון וכל הנטיות היותר ערות וחיות מסורות לו ברב כח. וכל מה שהתורה והשכל נותנים שהוא דבר מזיק ומפסיד, יהיה מיד נחקק בעצם הרגש הטבעי גיעולו וריחוקו, ממילא יהיה עומק הרגש מתעלה בין לטוב בין להפכו כפי אותו הגודל הניתן לדבר מצד האמת. ע"כ יסוד הקלקלה בעזיבת ברית הלוי, (ש)היא באה באורח פרטי מכהות הרגשה על דבר הכבוד של הפעולות הרוחניות בכללן בעולם, ובאורח כללי 'מ'קטנות הסקירה המונעת את האדם מלשא עיניו 'ל'מרחוק ולהקיף היקף שלם המון דורות ותקופות ארוכות המשולבות יחד, ולהוציא ע"פ פעולתם את תמצית הלב הטהור והטוב, עד שיקבע יפה בלב הגיעול לדברים המאבדים אושר כללי רחוק, ככל גיעול מוסרי של תועבה שפעולתה קרובה אל החוש ואל הרגש הישר של חושו המוסרי של אדם. המחלה של אבידת הרגש הטוב עד כדי האיבוד המעשי, היא ע"כ ממוזגת בחדרי הלב וכחות הנפש היותר פנימיים, עד שכמו דבר המוכרח מסיבות הקדומות הוא עיוות המשפט של מניעת ההכרה המוסרית על הדברים שהם כ"כ עיקרים בתורה ונעוצים כ"כ בברית הקדושה הכוללת להיות לברית מלח עולם. ע"כ בהשלמת הרגש היה ראוי לדכרים שאינם מתוקנים להיות קרויים דברים טמאים לענין הגיעול והתיעוב. והם אמנם אינם מתועבים בעצמם, אין בהם התיעוב הקרוב, אבל הם אינם מתוקנים, ומניעת התיקון מביאה מה שמביאה באחרית להיזק כללי אדיר ונגלה. וההשפלה של מניעת ההרגשה מה שהיה ראוי להרגיש גם מבלי התחכמות כ"א מצד עצם טבע הנפש הישראלית הכשרה, את הדברים שהררים כ"כ גדולים לישראל ולתורה תלויים בהם, ע"כ א"א למחלה מעשית כללית גלויה כזאת לצאת, רק אם קדמו לה המון מחלות פנימיות ההולכות ומשתלשלות עד גילוי המחלה. ואותן המחלות הפנימיות המביאות את הרגש לטמאתו, הן מחוללות ג"כ את ההפסדים המעשיים עצמם, עד שצריך כח גדול של משפט השופט-כל-הארץ ב"ה להישירו בעז ידו. אבל החולי שמציין את הקלקלה היא פחיתות הרגש המורגש על התיעוב של דברים שאינם מתוקנים, שזהו ענין פנימי המתחיל בפנים ונגמר בחוץ, מתחלת בבני מעיים וגומרת בפה.

<< · עין איה על שבת · ב · רנג · >>