עין איה על שבת ב רנב

(שבת לג:): "נענה ר"י בר"א ראש המדברים ככ"מ ואמר, אע"פ שכליות יועצות, ולב מבין, ולשון מחתך, פה גומר".

הרעה הגדולה שבלשון הרע היא בעיקרה מפני שאין להעריך את גדולת ההפסד של פעולתה להרע. אמנם יסוד הדבר מפני מה פועלת כ"כ לשון הרע את פעולתה, ובמה כח הדיבור יפה כ"כ לפעול על הלבבות להזיק אל מה שהיא מכוונת להזיק ואת כל אשר תפגע, הוא מפני שכח הדיבור הוא כח נפשי עצום, יוצא מהתמצית של כל האדם הפנימי, מעצתו הרצונית שהכליות יועצות, ומבינת הלב איך לכונן את הענינים אל החפץ שע"פ העצה והציור הפנימי שבכח הלשון לפרטי הדיבורים איך לפעול בהם על נפש השומע. כל אלה מתחברים לכח אחד היוצא בכל עז ע"י הפה המגלה ומוציא לחוץ. ע"כ גם המכה שלעומתה, הנה כח המחלות הקדומות מחוללי גמר המחלה להביאה עד מרום פסגת סכנתה, הנם קבועים במקום גמר שלהם הוא הפה. ע"כ מכוון הוא ציור הליכות המכה הזאת לעומת חטאת הפה הגומר בכח כל הדברים הפנימיים הקדומים, ומוציאם אל הפועל להזיק במעשה. וזאת היא השקפת הקדושה היוצאת מהלימוד ההלכותי המשים מבטו אל הצד המעשי ואל ערכו, ומצרף ג"כ את הדברים הפנימיים לפי ערך פעולתם המעשית והחלק שנוטלים בפעולה, והולך אל העיקר מה שהפה גומר.

<< · עין איה על שבת · ב · רנב · >>