עין איה על שבת ב רמח

(שבת לג:): "ת"ש כשנכנסו רכותינו לכרם ביכנה".

הבנין הכללי אפשר להתכונן ע"י מרכז אדיר פנימי השרוי בקרבו, שהוא מאחד את הכחות הפזורים כולם למקום אחד ו'ל'מדה אחת כללית גדולה המקפת את (אושר) 'עושר' הכלל כולו לפרטיו. וכשיש תוקף גדול למרכז היחידי, אין הכחות הפרטיים הנמצאים בכללות האומה תופסים מקום כל אחד בפני עצמו, אך כפי אותו הערך שהם מתקבלים בכח המרכז היחידי הראשי הכולל הכל. אמנם בביטול המרכז הראשי היותר רענן ואדיר, אז מוכרח הוא שתעזר האומה ע"י מציאות מקום הגון לכל כח מחלקיה החשובים באופן כללי. ודרך התפשטות בהליכות כללות האומה ודעותיה. ע"כ ביבנה, כשכבר נשקע האור הזורח מציון ונעתק המרכז הראשי ממקום עיקר מוסדו שהוא ירושלים עה"ק ת"ו, שאז לא היה מקום לצורך של היכר איך הכחות הפועלים עומדים כל אחד בסדר מיוחד, פועל ע"י חטיבה מיוחדת, רק ביבנה היה המעמד של הכרם נדרש, שורות שורות ככרמי. רק סדר נכון היה נצרך שלא יעכבו הגידולים איש על אחיו, ושלא ידחקו אחד את רגלי חבירו, ושיאחדו כל הנטיעות והשורות לכלל כרם גדול אחד, אבל שורות שורות ככרם הוא עשוי ואין כל שורה נוגעת בחבירתה, וכל דרך ישר המוצא לו דרכי תורה פועל הוא לפי תכונתו המיוחדת על חיי האומה, ומהתאחדות כולם יוצאים הפעלים הטובים, שעושים פרי חמד המשמח אלהים ואנשים. "ביום ההוא כרם חמר ענו לה" .

<< · עין איה על שבת · ב · רמח · >>