עין איה על שבת ב רכו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · עין איה על שבת · ב · רכו · >>

(שבת דף עמוד): "ואם נותנים מתברכים, שנאמר הכיאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי, ובחנוני נא בזאת אמר ד' צבאות, אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די".

מאי עד בלי די, אמר רמי בר חמא אמר רב עד שיבלו שפתותיכם מלומר די. חביבותה של כל מצוה תלויה הרבה בהבנת תעודתה ותכליתה, שהיא מתגברת באדם כל מה שיתן יותר לבבו להבין ולהשכיל בעמקי תורה, לדעת את ד' ודרכיו הגדולים המלאים חכמה חסד ומשפט. וכפי אותו המעמד של מניעת הבהירות של ההבנה בתכלית המצוה כשהיא מזדמנת בדור, בין כשהיא באה מירידה כללית בכלל הרוח ביחושו לדעת קדושים ואהבתו לתורה, בין כשהיא באה מחולשה פרטית הפוגעת ביחוד באותה המצוה הפרטית, שנגדה נחשכו מאוריה לאותו הדור או אותו האיש, מיד ניכר הדבר בעולם המעשה ברפיון מעשי למצוה זו. והנה דרך הירידה הכללית הוא הענין היותר רע, שהוא מחשיך בעיקרו את האור האלהי, שהוא חיי החיים, מהופיע בעולם, ומביא עמו אותן הרעות המחוייבות לצאת ממצב של חושך ולא אור בחיי הקדושה והרוח. ואם תהיה הירידה רק פרטית מתיחסת למעמד מיוחד, אז ג"כ תקטין ודאי את פעולת הרחבת האורה מלהופיע בעולם, אע"פ שלא תצא בדרך מארה כזאת של הירידה הכללית, אבל לכלל ברכה לא תוכל לבא. ביחש לברית הכהונה בישראל, הנה להכרת צורת המצוה בכל עזה, בתוקף כבודה וחבתה, צריך מעמד האומה להיות טוב ונעלה מאד, אז יוכל הדור להכיר בכלל את הטוב היוצא מהשפעת אנשי קודש, וברכת ד' המסובבת מחייהם הפרטיים כשהם נמזגים בחיי הכלל. וכשדעות טובות כאלה יכולות להיות חזקות בחיים, אז מעמד החיים הולך הוא ומתברך, כי ילכו מחיל אל חיל, מעליה לעליה, עד מרום קץ האושר והטוב. הירידה, טרם שתבא לידי אותה המדה האיומה של ביטול תרומות ומעשרות, שהיא נובעת מעמק צרה רוחנית כזאת עד שכבר נתטמטם הלב מלחוש ולהרגיש מה היא הטובה הגדולה של חיי הרוח בכלל, וחיי קודש של עבדי ד' אוהבי שמו ויודעי תורתו בפרט, עד שלא יחוש בעצמו את קשר הברית של הכהונה, ואת תעודתה הכללית החובקת בקרבה דורות עולמים בחיי עם ד', עם עולם, לפני מעמד הביטול, שהוא הרת המארה הנוראה, והירוס כל טוב המחוייב לבא מיבשות הלב כזאת, וריחוק מאור פני מלך חיים, ד' ישמרנו, בא המצב של התרשלות הנתינה. ההוקרה של עצם חק משפט הכהונה היא קשורה במצב האושר היותר נעלה שסוף כל סוף מובטח הוא לבא על ישראל, "ודבר אלהינו יקום לעולם", "ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה" . אמנם אם יתחכם איש לאמר שלא יצאה התעודה עדיין לאורה בדור מן הדורות, ע"כ עם שמירת החק שלא לעבור עליו שלא לבטלו, יבקש לו דרכים איך להפטר ממנו בפועל, כדורות האחרונים שהיו מכניסים פירותיהן דרך גגות חצירות וקרפיפות כדי לפוטרן מן המעשר , אין מצב כזה ירוד כ"כ עד עומק המארה של הביטול, אבל עודנו רחוק מברכה. תעודת החיים לא נתבררה עדיין לדור כזה, ע"כ איננו מעריך את הצרכים הנצחיים לפי רוממות ערכם, ואיך שהם עומדים למעלה מכל זמן מיוחד ומכל דור פרטי - הפעולה הכללית היא מתקפלת דוקא מעבודת דורות רבים, ההולכים ובונים פלטרין של מעלה ופלטרין של מטה ע"י עזה של תורה ומצותיה - ע"כ החיים נראים אצלם בתור דבר שהוא מוכרח לקבלו בעל כרחו, אבל לא יוכל למצא בו טעם הגדולה והעז, הנעימות העצמית האלהית, שחסדו הגדול אמר עולם יבנה . וכ"ז שהשקפת החיים היא מוגבלת כ"כ, א"א כלל שיהיה האדם מוצא קורת רוח בחייו, וממילא א"א (=אי אפשר) כלל שתמלא נפשו מכל מה שיהיה לו טובה והצלחה. כי מה תסכן כל טובה חיצונית ומקרית, אם כלל התוכן של החיים ריק הוא ואינו מובן, באופן שלא תתקרר עמו ההרגשה העדינית והדעה העליונה של האדם. וכ"ז שאין החיים מצד עצמם יושבים על מלאת, אין מקום לברכת אמת לחול בעולם. אבל כשהדור זוכה להתרומם עד מרום ההשקפה הרחבה של קיפול כח החיים הכללי, כאותה הצפיה האלהית המקפת כל הדורות וכל הזמנים, "אני ד' ראשון ואת אחרונים אני הוא", אז איך שיהיה מצב הכהונה והשפעת הקדושה בהוה, תהיה יקרה ועליונה מפני התעודה הבטוחה של העתיד העומד אחר כתלה ומובטח לה, ומפני הטוב הכללי היוצא מקיבוץ כל ההשפעות המתיחסות לה, בעבר הוה ועתיד. ואז החיים בעצמם ראויים לקבל ברכה פנימית, ועליהם תוכל לחול ברכה חיצונית ברב שפע. ע"כ לא רק במניעת הביטול של תרומ"ע תתמלא הברכה, כ"א אם נותנים ומקיימים בפועל בהכרה ואהבה המוכרחת להיות נלוה אל המעשה של הקיום והנתינה, מתברכים. והברכה היא אדירה, מקפת את החיצוניות של החיים בצדם החמרי. אבל היסוד לכל היא הברכה הכללית, הברכה הנכנסת בעומק הפנימי של החיים, ברכת שלום הפנימי שעל ידה ימצא האדם שהחיים המה טובים כשהם לעצמם, וממילא אין עמם מחסור כשהם מתמלאים עם הדרישות המעשיות, ואז יוכל לבא המצב של עד כלי די שיבלו שפתותיכם מלומר די. מה שאינו נמצא כלל כשצורת החיים מוגבלת וקבורה רק בההוה, שלא יוכל האדם למצא קורת רוח בכלל החיים, וממילא לעולם יחסר לו ולא יוכל לומר על ברכת שמים שיש בה די. ולשון הירושלמי בתעניתדיינו ברכה דיינו ברכה. הטובה הולכת וממלאה את כל חלל הנפש, עד שהיא יושבת במרכז הפנימי של החיים ועליצות המילוי מתפרצת ג"כ בשפה, בחיצוניות, שהיא תוצאה מאושר הרגש הפנימי, עד שיכלו שפתותיכם מלומר די.


<< · עין איה על שבת · ב · רכו · >>