עין איה על שבת ב עד

<< · עין איה על שבת · ב · עד · >>

(שבת כו.): "ההיא חמתא דהוה סניאה לה לכלתה, א"ל זיל איקשיט נמשחא דאפרממא, אזלא איקשיט, כי אתאי א"ל זיל איתלי שרגא, אזלא איתלא שרגא, אינפח בה נורא ואכלתה".

מה שיש בפרט יש בכלל, שונאים בנפש הנראים כאוהבים, המיעצים עצות כלליות לכלל האומה הישראלית, שסוף העצות הרעות הללו להבעיר אש במחנה ישראל, להבעיר כל קודש. בתחילה הנה העצה של הקישוט החיצוני הנפרז בעצמו אינה רעה כ"כ, אבל כמה עלולה היא להסיע את הלב מהטהרה הפנימית, מקדושת התורה והמצות שהיא מעוזן של ישראל. אותו הקישוט החיצוני, הממלא את כל הנימוס וההליכה החיצונית ע"פ יפיפותו של יפת במדה נפרזה יותר מדאי, בדרכים כאלה שעלולים הם להביא תקלה, הם רק הכנה להשחתה הבאה אח"כ. אחרי העצה של הקישוט החיצוני הלקוח כולו מדרכי העמים הרחוקים מאד מהליכות חיינו הפנימיים, הנה תבא ההסתה לעשות עיקר יסודי ג"כ חכמת העמים וספרותם, הנובעת מבאר נכריה. וכשמתקבץ יחד הנימוס החיצוני, שהוא כולו שלא לישראל ותורתו, עם אותו האור הזר, אש זרה, השורף בחומו ובנטייתו כל רגשי קודש, עלול הוא לשרוף כל מועדי אל בארץ. ע"כ בזהירות גדולה ויתירה צריך שיוקח כפי הצורך הראוי מה שיראה ע"פ תורת אמת לקרב איזה ענינים מהדברים החיצוניים, בלא להשען על היועצים לפי דרכם החפצים בשריפת נשמה הישראלית, האומרים כההיא חמתא, זילי איקשיט נפשיך, ואח"כ איתלי נורא, אבל מה נוראה היא האחרית, אשרי שומר נפשו ונוצר דרכו.

<< · עין איה על שבת · ב · עד · >>