עין איה על שבת ב כב

(שבת כג.): "מאי מברך".

לכל מצוה יש ודאי תכלית טובה מיוחדת. בין לכללה, כלומר שמציאות המצוה תפעול בודאי בכלל היותה וקיומה המעשי תכלית טובה במציאות, בין בפרטה, דהיינו שכל מעשה יחידי של כל מצוה עושה חלק מן אותו הטוב הגדול שהמצוה בכללה נועדת לו. אמנם יותר תוכל ההשקפה להתרחב לדון על אותו הטוב הכללי שיצא מכח המצוה בצד צירופה אל כלל המצות כולן, שהוא תכלית נשגבה ואדירה אשר אין להעריך רוב הדרה. והנה בפועל ומעשה, האדם מוגבל ולא יוכל להכניס אל חוג מעשהו כ"א את חיובו ומצותו הפרטית, לפי מצבו ושעתו. אבל מצד הרעיון, הלא אין לו חרצובות, ויוכל להתנשא עד רוממות ההוד של התכלית הנשגבה, שתהיה באה בבירור ע"י קיבוץ כלל המצות כולן, בכל העתים והתקופות. שזאת המצוה שהוא עושה אותה עכשיו היא נוטלת בזה ודאי חלקה, ובזה יתרומם מאד רוחו, לעשות את המצוה בקדושת נפש גדולה ואהבה רבה ונשגבה. זאת היא המטרה של ברכות המצות, שמשוים אנו לפנינו בכל מאורע פרטי את הברכה של הקדושה של כלל המצות כולן.

<< · עין איה על שבת · ב · כב · >>