עין איה על שבת ב ז

<< · עין איה על שבת · ב · ז · >>

(שבת כא:): "תנו רבנן: מצות חנוכה - נר איש וביתו, והמהדרין - נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין: בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך. אמר עולא, פליגי בה תרי אמוראי במערבא: רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא. חד אמר: טעמא דבית שמאי כנגד ימים הנכנסים, וטעמא דבית הלל כנגד ימים היוצאים, וחד אמר: טעמא דבית שמאי כנגד פרי החג, וטעמא דבית הלל 'מעלין בקודש ואין מורידין'. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שני זקנים היו בצידן אמד עשה כבית שמאי ואחד עשה כבית הלל, זה נותן טעם לדבריו כנגד פרי החג וזה נותן טעם לדבריו ד'מעלין בקודש ואין מורידין'."

הנצחון שנתן ד' ביד עבדיו הכהנים שנתגברו על היונים, שבקשו לא רק לעקור את עם ישראל ממעמדם החומרי כי אם [לעקור] את תכונת החיים שישראל מודיעים בעולם, שהם צריכים להיות על פי שרשי התורה, שתהיה הטהרה והצניעות המטרה הראשית בחיי המשפחה, ואחריהן ימשכו יתר המדות והדיעות הישראליות - זה שנאו עם היונים, וראו בזה צר ואויב לתרבותם הם, שהעמידו לנס [את] עליצת החיים והנאותיו הגופניות והדמיוניות, על כן היתה שנאת היונים רבה מאד לתורת ישראל.

והנה כפי דרך המיצוע הנוהגת באיש הישראלי, אף על פי שאינו מצויין, מכל מקום בחיי המשפחה מוכר האור העברי, הטוהר והצניעות, האמן וכל המדות המסתעפות מזה לטובה, ניכרים יפה לשם ולתפארת בכל בית בישראל המתנהג על פי דרכי התורה והמצוה, על כן חובת מצות (נר) חנוכה - נר איש וביתו.

אנשי המעלה שבישראל, שחייהם עצמם עומדים ראויים להרגיש בהם הקדושה האלהית שחתמה עליהם התורה השלמה, אותם ראויים להיות מהמהדרים שנר לכל אחד ואחד - גם בחיי היחיד יוכר ההוד והתפארת ואורה של תורה המתלוה עמו בכל דרכיו, אם אך מצויין הוא לשמור יפה דרכיו על פי דת ותורה, אז יקויים בו: "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך". (דברים כח י) מאותם היחידים המצויינים שכל דרכיהם שקולים בשקל הקודש, עד שלא רק מכלל חיי משפחתם בולטת הקדושה האלהית כי אם גם מחייהם הפרטיים - מהם ימצאו אנשי קודש שכל מגמתם בחייהם איננה טובת עצמם, אפילו הטובה הרוחנית, חיי העולם הבא, כי אם חפץ ד' בעולמו שיתמלא - זהו משאת נפשם.

איך אמנם שיעורר נס חנוכה את לבות אנשי קודש לבא על ידו לחפצם הנעלה, ישנם שני דרכים כלליים שהם מתחלקים כל אחד לשני ארחות פרטיים: יש איש גדול שמסתכל בעין חודרת בחפץ ד' בעולמו, ומתוך שהוא מכיר כי אדון כל הנשמות יתברך יצר את האדם בכללו בצלמו, ואת כל ברואי בצלם אלקים - הלא ודאי ברא להטיב להם באחריתם, שיתעלו מעמק הרשע והסכלות שמקפתם עד שיהיו ראויים כולם למעלת הצדיקים המתענגים על ד' ועל טובו. אמנם הכין ד' יתברך את ישראל להיות מקבלי אור האלהי בעולם, אבל רק אז תגמר התכלית המשמחת את לבב כל ישרי לב, כשתגמר התכלית על ידי ישראל לזכות את כל באי עולם באור ד' וחיים קדושים. מצד הדרך הזה תהיה הנטיה הפנימית המכרעת את לב ישרי דרך ללכת בדרך ד' על פי התורה, לא רק מפני שהיא גורמת להביא טובה לישראל ביחוד, כי אם מפני הס(י)בה היותר אחרונה ונאורה: מפני שטובתן של ישראל עתידה להביא טובה להאנושיות כולה. נטיה כזאת כשהיא חזקה בלב, תוכל להחזיק נטיה שהיא מיחדת את תכלית המעשים התוריים מפני טובתן הכללית של ישראל, לנטיה בלתי עליונה כל צרכה שצריכה להתרומם עוד יותר ולהתעלות על הנטיה של אהבת ישראל המיוחדת. לאיש כזה לא תוכל להיות האהבה הלאומית מקור חייו, כי אם אהבת שם ד' ותורתו, מפני שבתורה ימצא התכלית האחרונה הזו, שהיא כל כך רמה עד שאת האהבה הלאומית יקח לאמצעי לו למגמתו הרוממה.

ויש אמנם דרך אחר: שיהגה לבב האיש הנעלה לאמר, כי אמת הדבר שאהבה עצמית איננה נאותה לעומק היותר נעלה, גם אם תהיה מתרחבת עד כדי לאהבה של כלל האומה. אבל הלא את הטוב ראוי לאהוב מצד עצמו, על כן ראוי לתן את תכלית החיים הכלליים, את התוכן היותר נעלה שבחיים. ובאשר בישראל צפונה היא הסגולה האלהית, אם כן ודאי המה מוכנים להשתלם עד למדה זו שחייהם ראויים להיות חמדת כל איש משרים, לא מצד האהבה העצמית של אדם קרוב אצל עצמו, כי אם מצד עצם האמת והיושר. אם כן סגולתן [של] ישראל ראויה להיות המרכז של כל החיים הרוחניים, ועל זה ראוי לבנות תכלית התורה כולה. וממילא יש מקום בלב המורגש הפשוט של האהבה הלאומית, לשום אותה לתכונה נאותה בהליכות התורה, כיון שגם על פי עומק הצדק האלהי - תשאר התכלית האחרונה מגמתם של ישראל, מפני שהמטרה האחרונה איננה ראויה להיות לפי כמות החיים, כי אם לפי איכותם, והאיכות הנפלאה תשאר נחלת ישראל לעד מבחירה האלהית וסגולתם.

והנה לעומת התכלית שיש במגמתם של ישראל לחזות בתיקון עולם במלכות שדי, ובהעשות כל הברואים אגודה אחת לחיי צדק באור ד' - מובן הדבר כי ריבוי הצביונות שבלאומים שגורם חלוקתם לעמים רבים, ילכו הלך והתמעט כל מה שיוסיף אור האמת וחיי הצדק להופיע, כי כל שיותר יתקרבו העמים לתכונת חיי התורה האלהית - כן יתמעט פירודם הצביוני. על כן בא הרמז: יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך. הפגישה היונית והנצחון של ישראל, שניהם גרמו לתעודה הישראלית ביחש עמי הארץ שתתחיל לעשות דרכה ביותר אומץ, עד שראוי לקשר את המגמה היותר אחרונה ויותר רמה בנר חנוכה. בית הלל אומרים, שאמנם יש תעודה כזאת לישראל, אבל החיים היותר גבוהים שהיא עומק כונת התורה בהכנתה את ישראל למעלתן - אינה רק בשביל להיות כלי שימוש לעולם כולו, כי אם מצד עצמם נעלה סגולתם של ישראל על כל. ולמרות שלפי המראה החיצוני הדורות הולכים ודלים, ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו - אבל הסגולה הפנימית שבכלל ישראל היא אינה נמדדת לפי ערך של כל דור ודור בפרטיות, כי אם היא סוקרת בסקירה אחת כל הדורות מראש ועד סוף. וכל דור ודור המחזיק בברית ד', וביותר תחת סבל עול גלות וצרה רבה - הוא מוסיף יתרון על הסגולה הכללית של מציאות אומה נפלאה כזאת, שאין דוגמתה תחת כל השמים. ובאשר היסוד הוא שאפילו הריבוי העצום של כל העמים ראוי שיהיה בערך אמצעי לאותה הסגולה, שתתעטר בה המציאות באחרית הימים, בהמצא עם שלם מוכן לחיי קודש על הצד היותר רם ונשגב - צריך לקשר ערך זה בנר חנוכה, להורות שגם היסוד הכמותי שאמנם צעד צעדים הגונים על התחלת דרכו על ידי ההתגברות של החשמונאים על היונים, הוא נטפל ליסוד האיכותי, ומחשבתן של ישראל קדמה לכל. על כן יום ראשון מדליק אחד, מכאן ואילך - מוסיף והולך, כי אור ישראל הוא הולך ואור, ולפי גדלו ועיצומו כן יוסיף לפלג ממנו נתיבים על כל עם ועם לפי ערכו גם כן, אף על פי שכל שתאיר האמת ביותר תלך החלוקה ותתמעט - מכל מקום ישארו הבדלים טבעיים שעל פיהם גם כן יחלק אור ישראל לאורות פרטיים, בהתגבר פעולתם עליהם. אבל המגמה צריכה להיות לא כפי הענין הניכר אצל העמים, שהם מוסיפים מיעוט והתכללות, כי אם לפי הערך שהפועל הזה נובע מישראל, שהוא מוסיף התחלקות והוספה, גם הוא כולל הדבר העיקרי, שזאת הסגולה היא סגולה מוסיפה תמיד תהילה ותפארת, כפי הקנין שיקנה כל דור וימסרהו לאוצר הכללי. על כל פנים לפי מדה זו של בית הלל: הנטיה הלאומית הישראלית יש לה יסוד נאמן באמת וביושר היותר עמוק ויותר תכליתי.

והנה לפי תכונת הנטיה של בית שמאי, צריך שגם לאיש אשר לא יוכל להתרומם עד מרום התכלית האחרונה, שימסר הלימוד, שאין עם מגמת התורה יסוד לאהבה הלאומית, שהרי היסוד ראוי להמסר על עומק האמת. על כן רק מגמת התורה והיראה הנובעת מאמונה טהורה ראוי להמסר לעם ד' כולו ליסוד תכליתי. ולבית הלל יש אופן לבאר גם כן בקוצר מילין גם לבלתי משיגים עמקה של האמת, שיש בתכלית הלאומית יסוד תורי.

והנה הזמן בהתחלקו לעבר ולעתיד, הנטיה התורית הנובעת רק מצד נטיית האמונה לבדה באין עמה צירוף נטיה מורגשת לעצמו של אדם - היא נובעת בעקרה מיסוד העתיד, "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך", (תהלים לא כ) והעבר עצמו איננו כי אם גילוי דעת אל העתיד, וכך הוא תוכן האמונה על העתיד. אמנם הצירוף של הנטיה הלאומית שהיא מורגשת בלב, כשם שיש נטיה לאהבת משפחה ואהבת הורים בלב - היא בנויה על העבר, כי מי גרם לרגש זה שיתכונן בלב עד שיהיה הוא ראוי להיות לסיוע להרבה מעשים המטיבים ומאגדים יפה את היסוד הלאומי - העבר הגדול הוא הפועל זה.

על כן חד אמר טעמא דבית שמאי: שמכוונים אל הצד היותר עליוני, שמעביר את היסוד הלאומי, ולא נשאר לו כי אם היסוד התורי האמוני בלא כל סיוע של דבר מורגש, כנגד ימים הנכנסים, המורה על הזמן העתיד הנושא עליו חותם האמונה, שאנו מאמינים בשמו יתברך שהוא נאמן בבריתו וקיים במאמרו. ש'אמונת' זה סדר זרעים - שמאמין בחי העולמים, שיצמיח זרעו בעתיד וזורע (שבת לא א), "גוי צדיק שומר אמונים" (ישעיהו כו ב), 'עדיין לא חיו המתים והם מברכים ברוך מחיה המתים'.

וטעמא דב"ה כנגד ימים היוצאים: העבר שהוא המטביע את חותמו על האומה לקיים בה את הרגש הטבעי הזה, שנוכל לקחתו לעזר להקים עדות בישראל, מפני שעומקו בנוי על האמת היותר טהורה.

אמנם המבט היותר אמיתי ויותר עמוק הוא בזה, שטעמא דבית שמאי הוא כנגד פרי החג, שגם הם נושאים עליהם יחושם של ישראל בהשפעתם על העמים כולם. אמנם הם מתמעטים והולכים, להורות כי כל מה שיופיע יותר מאורן של ישראל בעולם - יקטן כח ההבדל הלאומי, עד שרק ההבדלים היותר טבעיים ומביאים לעולם טובה בהבדלם ישארו. אבל המון ההבדלות, שמקורן הוא יצר לב האדם בזדון ורשע ואהבת עצמו היתירה - כל אלה יעברו ויבטלו. אבל קשר הציור התכליתי - הוא הפעולה היוצאת מישראל אל הכלל, וחק האהבה הלאומית יפסח עליו, כי קטן הוא מערכו.

וטעמא דבית הלל 'מעלין כקודש ואין מורידין': כלומר, הטעם היסודי מפני מה יש צורך ויש אמת בהחיבה הלאומית עד שהיא ראויה לשום אותה בכלי טהור בשימוש התורה בישראל - מפני שהסגולה הישראלית היא העיקרית, ומציאותה היא המטרה היותר עליונה, אפילו מעליונותה של המטרה הכללית של ההארה על כל המין האנושי. והיא מתעלה ומתגדלת באוצר הכלל תמיד בכל דור ודור, ואותה ראוי לשום לתעודה תכליתית של חפץ ד' בעולמו, "ישראל אשר בך אתפאר" ([[ישעיהו מט ג]). אם כן המגמה הלאומית שהיא ענף ממנה - כשרה היא להיות נסמכת לדברים שבקדושה, כששומרת תפקידה ודרכי קניניה, שהם גם כן תורה ומצות ואמונה טהורה ביראת ד' החתומה בחותמה.

אמנם להודיע שהשאלה של מציאות הלאומית או לא בישראל, היא באה רק מצד חיצוניות ההבנה בשורשן של דברים, מפני שלא רבים יחכמו להגיע עד יסודן של הענינים המחייבים את אלה הנטיות, אבל חכמי לב המה ישקיפו על הדברים העיקריים - על כן הזקנים החכמים שהיו כצידן, ואחד עשה כבית שמאי ואחד עשה כבית הלל: נתן זה טעם לדבריו כנגד פרי החג, כלומר הנטיה האחרונה של חפץ ד' מצד הכמות הבאה על ידי ישראל ותורתו. וחד אמר: 'מעלין בקודש ולא מורידין', כלומר החפץ היותר נעלה היא הסגולה האיכותית, ועל זה נאמר: "אלו ואלו דברי אלהים חיים".

וראוי לדעת שיסוד 'מוסיף והולך' הוא מכוון יפה לעומת הדעת שמחשבתן של ישראל היא קודמת לכל והיא העיקרית, מצד חשיבת המציאות של גוי קדוש כזה. ואף על פי שיש פנים במוסיף והולך לציין בו את ערך ההשפעה שישראל משפיעים על העולם כולו, שכל שמצד עצמם של האומות האור פוחת והולך, והלאומיות שלהם שלא נקבעה לתכלית נשגבה ונצחית, הולכת היא ומתמסמסת עד שחילוקי האורות יבטלו - בזו המדה עצמה נעשים הם קרובים ועלולים ביותר לקבל אורן של ישראל. נמצא שלגבי ישראל - הוי מוסיף והולך, שמקבלי השפעתם נוספים.

וכאשר אנו מבחינים את יקרת הערך של אומה כזאת, שכל תעודתה ותכליתה חשקה ומאוייה הוא להיטיב אל הכלל כולו כחפץ ד', אנו משתוממים על הוד ערך הסגולה היקרה הזאת. על כן העיקר היותר גבוה אינו נשאר אצל התכלית של ריבוי המקבלים את האורה, אפילו מצד זאת התעודה עצמה של השפעתה - כי אם אצל המשפעת בעצמה, מצד סגולתה להיות לאור עולם. על כן יש לציין במצוה זו, את הערך הנרשם בישראל שהוא מוסיף והולך. וממילא הדבר מקביל עם הציור השני שיש במוסיף והולך: מצד הסגולה העצמית, אף בלא עיקר יסוד ההשפעה.

והדברים הללו מתאימים להיות יסוד הלאומי בישראל בנוי על עומק האמת, אף על פי שגבהו מאד דרכיה מרעיון לאומיות פשוטה הנכנס בלב לפי המלה המורגלת מהמון רב, ונלקחת בלוית ציורים מורגלים מעמים זרים, מכל מקום כיון שהיסוד הפנימי הוא מתכוין להתכלית שהרושם נשאר בעצמת מעלתו רק בישראל - הרי הלאומיות בצורתה היא מכוונת ליסוד המעלה ההוא, כענין בית המקדש שלמטה מכוון כנגד בית המקדש שלמעלה. "אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים" (בראשית כח יז).

<< · עין איה על שבת · ב · ז · >>