עין איה על שבת א עז

(שבת יז.): "א"ל אם תקניטני גוזרני טומאה אף על המסיקה".

חילוק גדול יש בין שמחה לעונג. התענוג לא יתפשט כ"א על הגוף מקבל התענוג, ואי אפשר להנהיג כל אדם פרטי לתכלית הקדושה והמעלה. אמנם השמחה היא יוצאת לפעלה דוקא בהמון, אותה ראוי לשמור שתהי' בתכלית הטהרה. ואם כ"כ יתאחדו בעיני המסתכלים מושגי השמחה עם מושגי התענוג, עד שמצד התפשטות הדעת שאין צורך וחובה לבקש על התענוג תעודות של טהרה וקדושה, כן יהי' ג"כ מושג השמחה, עד שישראל כעמים ישמח בימי חול כימי מועד על יין ושכר ושחק משחקים וחוללים, ראוי באמת לגזור על המסיקה, לגדור גדר גם בעניני העונג שלא יהי' בכל הרחבתו, כ"א לתעודה של טהרה המתיחסת לקדושה ומביאה לאחרית טוב. אמנם באמת רחוקים המה המושגים, ויש ביד הציבור בכלל להתנשא למדרגה כזאת שלא לשמח אל גיל כעמים בהמון ופומבי, כ"א בטהרה במקום שיש לזה תכלית נשגבה, שמחה של מצוה, מה שא"כ בתענוג, וכן אמרו חז"ל שמחה הוא דאסור תענוג שרי. והשמחה שהיא כח נפשי, כשתתיישר באדם יפה שתהי' רק לצד המעלה והקדושה בטהרה, תרומם את האדם כולו עד שמעצמו יבור לו דרכו להיות גם כל ענוגיו קודש לד', וימסוק בטהרה בנדבת לבו וחשק נפשו.

<< · עין איה על שבת · א · עז · >>