עין איה על שבת א עו

(שבת יז.): "א"ל הלל לשמאי מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה".

יסוד הטומאה והטהרה בישראל הוא בעיקרו ביחש אל המקדש, כדברי הרמב"ם במו"נ בשלישי, לרומם ערך המקדש ולהשריש בלבבות שהוא מרכז חיי הכלל והפרט. והנה החיים נחלקים בצד הטוב שלהם לשמחה ולתענוג. האמצעי של השמחה ברב הוא היין "ויין ישמח". אמצעי התענוג הוא השמן, סיכה כשתיה "כשמן בעצמותיו", סיכה של תענוג ומועיל ג"כ לעדן ולפנק הרגשת העונג ביותר. ע"כ הוא מטכסיסי בתי מלכים "ששה חדשים בשמן המר", בני מלכים סכין שמן ורד. והנה לא כל העם יכולים להיות חסידים ואנשי קודש עד שתהי' שמחתם וענוגם כולו בכלי טהור, לא לצד הנטיה השפלה החומרית כ"א לצד המעלה והקדושה המתיחסת למקדש ולקודש. והנה לקדש את ישראל מן העמים, ראו חכמינו האלהיים ז"ל להשריש יפה בלבבות שהשמחה ראויה בישראל להיות רק במקום מצוה. וכן הוא הטבע המוסרי של איש הישראלי הישר הולך שלא ישאהו לבבו לצאת במחול משחקים רק לשם שמחה של ריקות בעלמא כדרך שאר גויי הארץ. אמנם התענוג, דבר זה לא אפשר הוא לרומם את רוח העם במעלה כזאת, עד שלא יאבה ג"כ להתענג בהליכות חייו במאכלו ובמשתהו כ"א במקום מצוה וקדושה, וזאת היא שאלה, מה בין יסוד השמחה ליסוד העונג, שניהם המה מדרכי החיים האנושיים, מפני מה בוצרין בטהרה, המעירה שיסוד מציאות היין המשמח ראוי להיות בטהרה ולתכלית מעולה. ואין מוסקין בטהרה, השמן המענג, אי אפשר להנהיג הציבור שיהיה הכל על טהרת הקודש. ומזה הי' מקום אז בהתחלת ההדרכה לדון, שכיון שאין זאת מדרכה של תורה להכביד על החיים ההמוניים יותר מכדי משאם, אולי ראוי להדריך שגם הבצירה אינה מקבלת טומאה, והשמחה ההמונית ג"כ לא תהי' בכללה נגד רוח ישראל ותוה"ק גם כשתלך בדרכה הטבעי, מפני שכך טבע האדם הוא לאהוב שמחה ושאון עליזים להמתיק חייו הריקים כשהוא איש המוני אשר התורה והחכמה לא ישמחו נפשו.

<< · עין איה על שבת · א · עו · >>