עין איה על שבת א עא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · עין איה על שבת · א · עא · >>

(שבת דף עמוד): "ארכעים שנה עד שלא חרב הבית גלתה סנהדרין וישבה לה כחנויות, למאי הלכתא כו' שלא דנו דיני נפשות".

יראת העונש בחיי היחיד ובחיי הכלל היא תופסת מקום גדול בחינוך הטוב ליחיד ולציבור. אמנם צריך שישמר תמיד כח המשקל, שנגד גודל הציור של יראת העונש יהי' ג"כ כח השמחה והעז מתנחומות אל בצד הטוב מצוייר יפה. שאם יגדל כח ציור יראת העונש יותר מזו המדה שיוכל לצייר כח האהבה ושמחת הנפש מתנחומים רוחניים הנובעים מהמוסר הטהור, אז לא יתן כח רגש פחדים כזה להעמיד את האדם בדרך סלולה של עשות הישר והטוב בעיני אלהים ואדם, כ"א ירעיש את כחותיו ולא יוכל לחזק מעמד נפשו כראוי, ומכש"כ שלא יוכל להתנשא אל המדות העליונות הבאות מאהבת ד' ויתר דרכי הקדושה. ע"כ כאשר כח המשפט היותר נמרץ, שהוא כח דיני נפשות, אמנם יפה כחו לרשום רשימות של יראת העונש בלבבות, אבל צריך עם זה שיהי' כח הרוחני של האומה בשלימותו, עד שכפי מדת גודל אותו הציור תוכל ג"כ להמשיך עליה ציורי חדות ד' וצהלת נפש של שמחה ואהבת ד'. אבל משירדה האומה פלאים, וארבעים שנה עד שלא חרב הבית שכבר לא הי' כח הקדושה ועז הרוחניות שלם, ראו שיותר מהמדה הוא לפי זה הציור החי של דיני נפשות בפועל. אמנם צריכה היתה האומה לדעת ולהרגיל עצמה ג"כ בעוד ששמשה לא שקעה לגמרי, לפלס דרך ישרה גם מבלעדי היראה המורגשת של העונש הנמרץ של דיני נפשות. וכפי האפשרי היתה מזה נטיה להרגל של יראת ד' עצמית, הצריכה ביותר להתגבר בלב כל יחיד לעת אשר דלל מצב האומה בכלל, ואין נגיד ואין שר. ע"כ הי' נחוץ ההרגל המתמיד איזה משך זמן להמשיך חיי התורה ע"י דרכי נועם וחבלי אהבה בסור מהם אותו הכח של יראת העונש, ארבעים שנה עד שלא חרב הבית. והנה בהיות האומה במצבה ועזה ומרגשת יפה את כל הגוף הלאומי כאיש אחד בעל אברים רבים, לא יצוייר אצלה דיני נפשות במושג איום כ"כ ולא תעריכהו לדיני קנסות. גדר הקנס יאמר על דבר שהצורך נותן לעבור על השורה הבינונית כדי לתקן לא את אותו המאורע כ"א את כלל החיים. והנה אם בעניני ממונות יצוייר איזה משפט בתור קנס, מצד שתהי' ההשקפה אז בלתי מתנשאת לצייר חיי הכלל כולו כאיש אחד, שאז לא יצוייר המשפט הנעשה לתיקון העולם לענין טבעי השומר את ערכו, אין הדבר כ"כ עושה רושם מרעיש, כי אין עניני ממון חשובים כ"כ עד כדי הרעשת הלב הגמורה, וכל אדם מכיר בלא התבוננות יתירה שחייב כל אחד מאישי החברה האנושית לבלתי עמוד על מדה המצומצמת בעניני קניניו הרכושיים במקום שטובת החברה דורשת זאת מאתו, אבל בנפשות, שם תגיע ההרעשה הנפשית עד מרום קצה. וכשהאומה מרגשת בהרגשה טבעית את עצמה כולה כאיש אחד מחולק לאיברים שונים, יקל עליה גם ציור העונש של דיני נפשות, שאע"פ שלא תגיע עוד בחיים החומריים לגופו של הנידון טובה מתיקון החברה שהוא במשפטו זה מתפרד ממנה, מ"מ הלא האומה, האדם הגדול, היא המקבלת את הטובה במילואה. אמנם בהימים שכבר מצב האומה החל להיות מתמוטט, הרקבון והרפיון נראו בפרקיה, ועוד היא צפויה אז לפירוד יותר גדול, לדלדול נורא ואיום, למצב של גלות, שאמתת הציור המאחד הלאומי הוא בלתי אפשרי להצטייר כלל מצד חסרון המכשירים את ההרגשה הזאת המורגשים אז, דיני נפשות יצויירו לדיני קנסות, ובהצטייר דיני נפשות לדיני קנסות רב מאד הרעש שעושה בנפש, אשר יצלח להגביר את המוסר והצדק רק בהיות לעומתו הכח הרוחני שלם בתכלית. וזה אינו אפשרי כ"א בהיות המצב הכללי ראוי שיהיו כל הקדושות הכלליות עומדות על כנן, וב"ד הגדול יושב במקום אשר בו בחר ד'. אמנם במיעוט הכח האדיר הזה גלתה סנהדרין, שלא דנו דיני קנסות, דיני קנסות ס"ד, וכי כ"כ ראוי הרושם של עסקי ממון לעשות על הנפשות הישראליות המצוינות בנדיבות "בת נדיב", בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב , אלא שלא דנו דיני נפשות, שהם היו אז בתוכנם דומים לדיני קנסות, מצד חסרון ההרגשה הטבעית הכללית, ומצד מיעוט הצביון שהיתה עתידה להיות לוקה בו מצד מצב הגלות שעמד אחר כותליה.


<< · עין איה על שבת · א · עא · >>