עין איה על שבת א ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

עבודה גופנית ועבודת רוח - תפקיד ישראל והעמים.

(שבת ט ב): "ומאימתי התחלת אכילה, רב אמר משיטול ידיו ורבי חנינא משיתיר חגורה, ולא פליגי הא לן והא להו".

המנהגים הנימוסיים יש להם איזה יחש עם טבע העם, הקשור אם מעט ואם הרבה גם כן בטבע הארץ, ויתכן היות שבאשר חגירת החגורה באמץ היא מורה על מצב גוף מוכן לעבודה גופנית רבה, לעומת זה מי שהוא מסור להגיון ועבודה שכלית אין מצב שינוס מתניים הגון לו, כל אחד צריך להסיר מגופו כל מעיק וללכת חפשי כפי רוח הגיונו אשר ישאהו, על כן בבל ארעא דחשוכא‏[1], אינה מיוחדת לסגולת העיון הנעלה כל כך, על כן אנשיה הם יותר נוטים למצב מורה הכנה לפעולות חומריות, שמהן היא גם כן החגירה בחוזק, המורה על זריזות גופנית. אמנם ארץ ישראל שאוירה מחכים‏[2], ושתעודת העם היושב בה היא להיות כל בניו לימודי ד' הוגי דיעות וחושבי מחשבות, (ו)רק לפעמים בעת הצורך יאמצו זרועותיהם גם כן לעבודות גופניות, כי מתנאי החכמה לשנא עצלה, ויפה תלמוד תורה עם דרך ארץ‏[3], אבל הנימוס הקבוע ימשכם למצב ראוי לעבודת רוח יותר מעבודת חומר. "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו"‏[4] ומקרא מלא אמר הנביא‏[5], שגם לו יבא תר בחפץ צור ישראל, "ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר איכריכם וכורמיכם ואתם כהני ד' תקראו משרתי אלהינו". וכבר היה דוגמת העתיד בימי שלמה, שהעבודות הגופניות היו מסורות לגרים מבני הנכר‏[6] המוכשרים לכך על פי תכונתם, וישראל עשה חיל בעבודת הרוח וכל מלאכת מחשבת בתורה ובתעודה, במוסר וחכמה, בין חכמה מעשית כהנהגה ושלטון שרים ונציבים, בין חכמה עיונית שרי קודש והוגי דיעות, שזהו באמת חלק ישראל בעמים רבים, "כי חלק ד' עמו"‏[7].

<< · עין איה על שבת · א · ג · >>