עין איה על ברכות ט צח

(ברכות נו.): "א"ל חזאי דאבקע רישיה ונתר מוקריה, א"ל אודרא מבי מדיא נפיק".

החכם המופלא, יש לו להשמר מהשתקע ברעיונות מופשטים יותר מגבול הכח השכלי שבאדם, כי בהיותו מתאמץ לצייר הרבה יותר מכוחותיו השכליים כפי מדתו, אז תחת המושכלות יעלו בידו דמיונות והזיות, ומרוממות ענינים הגדולים ורבי ערך יפול להיות עסוק בדברים קטני ערך שאין להם מציאות כ"א בעולם הדמיון לבדו, וגם בכח הדמיון אינם נמצאים כ"א ע"פ הפרעת סדרו הראוי, כי חוקי הדמיון כשהם הולכים על סדרם הראוי יש להם ערך ושימוש. וזהו שהוזהר בחזינא דאנקע רישיה ונתר מוקריה, בהיות השכל מתחיל להתפעל יותר מטבעו, הוא בוקע את הראש, והמוח והחושב הטבעי נאבד, והאדם יוכל לחשוב שציוריו מלאים הם גדולות ונשגבות, ובאמת אינם כ"א שברי דמיונות פרועים וחסרי סידור נכון. אודרא מבי סדיא נפיק, כלומר הפרעת סדר בדבר שאין לו יחש אל האדם כ"א מתוך מצב השינה ושיקוע השכל, היינו הכשר של הזיה דמיונית בעלת צבעים מטושטשים. אמנם אזהרה זאת ראויה רק לאדם גדול ונעלה העומד להתרומם אל השגות גדולות ורבות ערך, שידע לשום לרוחו משקל.

<< · עין איה על ברכות · ט · צח · >>