עין איה על ברכות ט צז

(ברכות נו.): "א"ל חזאי אפדנא דידי דנפל ואתו כו"ע ושקיל לבינתא לבינתא, א"ל שמעתתך מבדרן בעלמא".

החכם הגדול יש לו שיטה בנויה ומסויימת, שכל חלקי דיעותיו והגיונותיו הפרטיות הם כולם נארגים במסכת אחת בשיטתו הפנימית הקבועה, כערך חלקי הבנין לערך כללות הבנין בכללו. אמנם הקטנים מערכו לא יוכלו להשיג את ערך כללות השיטה של החכם וגדולת נפשו, ולהכיר איך כל אלו הפרטים נובעים משיטתו הבנויה כמו רמים ואיך הם מתיחסים זה לזה, אבל מקבלים כל דבר הפרטיות לפי פרטו. וכחו הגדול של החכם הנפלא המוסכם מדורו, מספיק שאינם מחפשים כלל להכיר את המהלך, המחבר אצל החכם את כל הפרטים לידי כלל גדול של בנין בית החכמה שלו כולו. רק הם מקבלים כל חלק וחלק ממנה, באשר הם פרי חכמתו של האדם הגדול שאי אפשר לבני הדור לרדת לסוף דעתו, ע"כ כל הפרטים חביבים גם בערכם הפרטי. מה שא"כ בחכם שאינו מוסכם, שמחפשים טעמים והוכחות כלליות לדבריו הפרטיים, ע"כ בערך אל הדור אין כאן אפדנא, אין כאן היכל של חכמה, כ"א לבינתא לבינתא, קובץ של דיעות הלכות ומוסרים, וכולם אהובים וברורים, והכל נהנים מהם ומשתעשעים בהם, אע"פ שאינם מכירים את ערכם בתור חלק מההיכל כולו, "בחכמה יבנה בית" . כ"א אתו כו"ע ושקו ללכינתא לבינתא. ולערכם האפדנא נפל, והשמעות מבדרן בעלמא, וכל אחד תופס לו חלק מהם באהבה, אע"פ שאי אפשר לו מתוך אותו החלק להקיף את כלל השיטה שחייבה אלה הפרטים, אבל הם יקרים בערכם גם בפיזורם, הם מלאים הוד ומושכים את הלבבות מפני גדולת בעליהם, והכרת רוממות ערכו בדור ובדורות הבאים.

<< · עין איה על ברכות · ט · צז · >>