עין איה על ברכות ז מ

<< · עין איה על ברכות · ז · מ · >>

(ברכות נ.): "א"ל אביי לרב דימי והא כתיב ומברכתך יבורך (את) בית עבדך לעולם, בשאלה שאני, בשאלה נמי הא כתיב הרחב פיך ואמלאהו, ההוא בד"ת כתיב".

התחלת רגש ההודאה באה לאדם מצד התכונה העליונה שבנפשו שמתעורר כבר אל היושר והמעלה של הכרת טובה. ע"כ ראוי שיעלה אל יסוד היושר שהוא ההכרה בטוב הכללי. אמנם הבקשה למה שיחסר לאדם תתעורר בו מצד הכרת החסרון בעצמו, וזה ישריש בו אהבת עצמו במדה הבינונית שהיא דרושה מאד לשכלול הכלל. כי בהפסד לאדם אהבת עצמו גם במדה הדרושה לא יהי' לו בסיס ע"מ לתלות עליו כל חוקי היושר והצדק היותר עליונים. ע"כ בשאלה ראוי לתן מקום לההרגשה הפרטית לצאת אל הפועל. ואח"כ יתרומם למעלת ההודאה להשתמש בטובו הפרטי לפי השכל היותר נעלה שהוא תכלית הטוב הכללי, שיוצא מהנהגה הטובה שע"פ התורה והמצוה, שהם חקות החיים לכלל המציאות ופרטיו, הליכות עולם לו א"ת הליכות אלא הלכותי. ע"כ בשאלה ראוי להבליט הענין הפרטי, לאמר ומכרכתך יבורך. אמנם כ"ז הוא בשאלה חומרית, שיסודה שימושי החושים והנלוים עמהם. אמנם בהתרומם האדם לשאלה רוחנית להשלמתו העליונה, אז ראוי לו שישכיל את הערך הכללי האמיתי. ע"כ כד"ת כתיכ "הרחב פיך ואמלאהו", וההרחבה היא כוללת ג"כ הרחבת האיכות של המושג שיהי' בתכלית המעלה מצד ערך הכללי שהוא גבוה מערך הפרטי כגבוה שמים מארץ.

<< · עין איה על ברכות · ז · מ · >>