עין איה על ברכות ז ז

(ברכות מו.): "בעה"ב בוצע כדי שיבצע בעין יפה; ואורח מברך כדי שיברך את בעה"ב".

יסוד המאשר את דרכי ההנאות הגופניות לדרך טובה, הוא שע"י היותו נהנה ורואה חיים טובים בעולמו יחפוץ להטיב בהם ג"כ לזולתו. וזה הוא יסוד מדת החסד והרחמים המתאמצת בנפש לרגלי פעולותיה הטובות להרבות הנאות זולתו ושמחתו בחיים. ע"כ בעה"ב בוצע כדי שיבצע בעין יפה, להורות כי ראוי לשמח על ההנאות הגשמיות שתמצא ידו להיות מהנה את זולתו בכל עז והרחבה. וזה ראוי להיות יסוד ג"כ להנאות עצמו, כי בהיותו רחוק מן החיים אין הדרך רחוקה שיתעלם ג"כ מצרכי החיים של זולתו. ואם אפשר שהאדם יכול להעביר דרך הנאות העולם על עצמו,לתכלית נטי' רמה, אבל רב בנ"א הראויים ומוכנים להיות נהנים מאור החיים של עוה"ז להם אי אפשר לחוב. אמנם בתכלית הברכה יש עיקר להבליט ביותר כח הכרת-טובה שהוא יסודו של עולם הרוחני והגשמי במוסריותו וכל תיקוניו. ע"כ אורח מברך כדי שיברך לבעה"ב, להיות מוטבע כח הכרת הטובה בכל דרכי תכלית ההנאות. ומההכרה הקטנה לבעה"ב היא ההכרה הגדולה לאדון כל ההודאות, שהכרת טובתו רצויה רק בהשלמת יצוריו בתיקון דרכיהם לטוב ולחסד לאחריתם הטובה הכללית והפרטית. אמנם גם בסעודת האדם לעצמו יש שם השקפת בעה"ב והשקפת אורח. ההנאות לעצמם כשהם בדרך דעת ויושר אם שהם אינם דברים עקרים, ואף אם נחליט שראויים המה לכבדם כערכם, עכ"ז ראוי לשום על לב שיש תעודה לאדם נעלה הרבה מתעודתם. ואם שאין ראוי לבזותם, אבל לדעת כי עם תכליתם הקטן הם מכינים תכלית יותר נשגבה מהפעולות הטובות וכל כשרון של משפט וחכמה ופעל טוב היוצא בכח השימוש בהנאות הגופניות. ע"כ אם שבעת הנאתו ראוי לו לשמח בעמלו, אבל אח"כ בהיותו פוטר עצמו מהעסקים הנמוכים ראוי לרומם נפשו אל הדברים הנשגבים, להאיר באור דעת אלהים חיים, והוא יסוד ברכת המזון שבאה אחר האכילה. ואם האדם ישקיף על עצמו לשעה כבעה"ב בעוה"ז ונהנה בשמחת לב בהנאות ההוה, אין רע, אבל רק אם כשיתרומם מזה יכיר שהוא אורח ופונה הוא למטרה רמה לאור החיים האמיתיים. ומצד המעלה היותר רמה, יברך ג"כ את מצבו ההוה שהיא ההשקפה של ערך בעה"ב. שבהיות כל מעשיו לשם שמים, ועינו ולבו אל רוממותו, יכונו כל דרכיו וגם שמחת הנאתו של ההוה תרומם נפשו, ותגדלה לעשות חסד וטוב ברב הדר ותפארת.

<< · עין איה על ברכות · ז · ז · >>