עין איה על ברכות ה עח
<< · עין איה על ברכות · ה · עח · >>
(ברכות לב:): "איני, והאמר ר"ח ב"א א"ר יוחנן, כל המאריך בתפילתו ומעיין בה בא לידי כאב לב, שנאמר תוחלת ממושכה מחלה לב, מאי תקנתיה יעסוק בתורה, שנאמר ועץ חיים תאוה באה, ואין עץ חיים אלא תורה כו' לא קשיא הא דמאריך ומעיין הא דמאריך ולא מעיין".
התפילה היא תולדת ההרגשה הנפשית שבעומק טבע הנפש, והשכל ראוי לשמש לה רק בהקדמה, שכל שיהי' שכלו זך ביותר ומעשיו יותר מכוונים לתכלית השלימות יתרומם טבע נפשו יותר ויגדל כחה עת אשר תשפך שיחה לפני קונה. אבל לערב פעולות שכליות של עומק חשבון בתפילה אין זה מגדר התפילה, כי סגולתה ותכליתה אינן כ"א מהתגלות עצם טבע עומק הנפש הזכה בגעגועיה לאלהי ישעה. ע"כ כל מה שלא יתערב כח אחר בחלק התרגשות הנפש ויניחה בטבעה הטהור ולשאוף על מטרת פעולתה יותר יגדל כח התפילה. כי באמת חק התפילה בעקרו אינו כ"א מפני שכך נוסד טבע הנפש ולא מצד קישור שכלי הגיוני שבא בחשבון כ"א באמת למעלה ממנו. ע"כ המאריך בתפילתו ומעיין בה ומכניס בה שימושים שכליים הוא בא לידי כאב לב, כי דרכי הרגשות הנפש בפנימיות טבעה לא יושג לעולם בדרכי השכל, ע"כ יהיו מנועים ממנו לעולם כשירצה לתן לרגשות הנפש דרכים שכליים ולא יבא לתכליתו. אלא אם ערגה נפשו להשתלמות שכלית, גם שיהיו הרגשותיו יותר בהירות ומסכימות לשכל, ע"ז לא נברא שימוש התפילה כ"א ישיג בתורה. וכל שיתחכם יותר בתורה ויזך שכלו, אז יפעל השכל על כחות ההרגשות והמדמה שיהיו בהירים ביותר. ע"כ המאריך ומעיין בא לידי כאב לב, אבל המאריך להוציא מן הכח אל הפועל את טבע הטהור של הנפש וגעגועיה אל הדבר הנשגב, שרק קרבת אלהים תמלא צמאונה לכל צדדי ההרגש, שהוא גדול ונשגב ונהדר עד אין חקר, זהו מאריך ואינו מעיין שתפילה כזאת אינה חוזרת ריקם. ובכללה ג"כ המכין השכל בהוספת חכמה לפני שעת התפילה שכפי גודל מדת החכמה כן יקר יותר מדת ההרגש באיכות נשגב. כאריכות של משרע"ה שהיתה מחוברת לשכל המוקדם בעת שימושו, שהרי עקר העסק הי' בתורה, כדמשמע מדברי חז"ל, אלא שהיתה ג"כ בתור הכנה נשגבה לתפילה כפי ערך מעלתו הנשגבה.
<< · עין איה על ברכות · ה · עח · >>