עין איה על ברכות ה יג

<< · עין איה על ברכות · ה · יג · >>

(ברכות לא.): "כי הא דר"כ אלוייה לר"ש ב"א מפום נהרא עד בי צינייתא דבבל, א"ל מר ודאי דאמרי אינשי הני צינייתא דבבל אתנהו מאדם הראשון ועד השתא, א"ל אדכרתן מלתא דריב"ח, דאריב"ח מ"ד בארץ אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם כו' כל ארץ שגזר עלי' אדה"ר לישוב נתישבה כו'".

האדם יוכל לחשוב בציורו שלא נתפתח ישוב הארץ ולא הוסיפו האנשים שלימות בחיים האזרחיים, בפרט בימים הראשונים שלא הי' נראה חדשות מזמן לזמן בהתגלות תעלומות של עמקי הטבע להשתמש בהם בצרכי החיים. הי' מקום לחשוב לפי ההבנה ההמונית, שלא פעלו הדורות מאומה בהתפתחות הישוב כ"א הטבע עומד על משמרתו להנות ממנו בנ"א. וע"פ משפט זה יש להחליט שכל דבר שאנו מוצאים בו עניני התפתחות ועבודה ליחס לזמן מוקדם מאד. ואם נחליט שהדבר כן הוא במציאות, ראוי ג"כ שתהי' עפ"ז ההדרכה האנושית קרובה לדרכי הטבע ולא להתרומם ע"י ענינים מלאכותיים. וזהו תכלית מאי דאמרי אינשי דהני צינייתא דבבל קיימו מימי אדם הראשון ועד השתא, א"ל אדכרתן מלתא, אמת הדבר שיש תכלית אמיתית בהשקפה זו אבל לא בפרטיה. כי אמת הדבר שרוח האדם עשהו אלהים ישר, וכל דרכי ההתפתחות שבמשך הדורות יוציא האדם בכשרונו מן הכח אל הפועל, הכל נברא בכחו של אדם הראשון והוא נברא באלו הכשרונות, שיוכלו להוציא מן הכח אל הפועל צאצאיו ע"פ דרכי ההתפתחות שלימות יתירה, וכל מה שלא הוכן לזה אדם הראשון לא יוכל האדם להוציא אל הפועל. ע"כ כל שימוש ושלימות שימצא בעולם ע"י רוח האדם, ידענו נאמנה שכבר הכינו השם ית' בחכמתו בכחו של אדם הראשון. ע"כ כל ארץ שגזר עליה אדם הראשון לישוב, שהי' בה הכנה שאפשר להוציא אל הפועל בה דרכי השתלמות, עד שיהי' ראוי לישוב, נתישבה, וכל מה שלא גזר עליה אדה"ר לישוב, מפני שלא הי' כלל בהכנתו להשתלם בזה האופן, זה לא יצא לעולם אל הפועל. ע"כ עלינו לדעת שרוח האדם לא הוסיף צורה חדשה כ"א הוציא אל הפועל דברים פרטיים שהיו מוכנים בכחו. ע"כ כל דבר שאינו נוגע לנסיונות זמניים כ"א לטהרת הרוח ועילויו, יפה כחם של ראשונים, ובכל דרכי המוסר עלינו חובה לצאת בעקבותיהם, כי היו מוכנים יותר אל השלימות האמיתי שתלוי בגבורת הרוח. אמנם הדברים המעשיים והמלאכות הפרטיות, הנה משתלמות להוציא מן הכח אל הפועל הכנתו, דהיינו גזירתו של אדם הראשון.

<< · עין איה על ברכות · ה · יג · >>