עין איה על ברכות ה ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · עין איה על ברכות · ה · ב · >>

(ברכות ל ב): "חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים, כדי שיכוונו את לבם לאביהם שבשמים".

אע"פ שלפי מדת כל אדם די בכובד ראש, דהיינו שלטון השכל אע"פ שמדותיו הטבעיות עוד אינן פונות בעצמן אל הטוב. אבל מדתן של החסידים הראשונים היתה נעלה מזה, הם לא מצאו די לשלמותם בהרמת מעלת השכל והשלטתו, ולהניח את הלב שהוא שורש המדות הטבעיות בטבעו הבהמי. כ"א היו שוהים שעה אחת, לישר ג"כ דרכי טבעם, שהוא לבם, לאביהם שבשמים, שתהי' הנטיה הטבעית ג"כ טהורה לפי השלימות העליון שהוא נוכח פני ד'. ותחת אשר ציור השכל עושה מעשיו בחפזון וא"צ לו זמן רב, כי יוכל השכל לצייר רב טוב ולהסכים ג"כ בסקירה אחת, מפני שהוא כח חפשי ואינו מוטבע בחומריות. אבל הלב, שהוא טבוע בנושא חומרי, לו דרוש זמן הגון לברר כוחותיו ונטיותיו ולהכינם אל הטוב. ע"כ לכובד הראש, שהיא מדת כל אדם, לא נתנה זמן, ולמדת חסידים הראשונים שהיא לכוין את הלב הי' דרוש שהי' שעה אחת, כי החומר מתפעל בהדרגה זמנית.


<< · עין איה על ברכות · ה · ב · >>