עין איה על ברכות ג לה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · עין איה על ברכות · ג · לה · >>

(ברכות כ א): "א"ל ר"פ לאביי מ"ש קמאי דמתרחיש להו ניסא, ומ"ש אנן דלא מתרחיש לן ניסא. אי משום תנויי בשני דר"י כו', א"ל קמאי הוו מסרי נפשייהן אקדושת השם כו'".

לשלימות האמיתית של האדם צריך שישתלם בשני חלקיו, שלמות השכל ושלימות הכח המדמה, שממנו נובעות כל המדות והמעשים. ובהיות כח המדמה שלם וציורי הלב עולים בדרך התורה והיראה, תהיינה התוצאות מעשים טובים והנהגות קדושות. והנה לעומת אלה שני חלקי השלימות מיוסדים התורה והתפילה, התורה משלמת את הנפש והתפילה יסודה בלב. הלב הוא הכלל אל המדות הטובות והציורים הטובים בטובו, ע"כ היא משלמת את המדמה לצייר את הקדוש והטוב. והנה קבלת התפילה בפרט ושינויי הטבע בכלל, שהם כלל הניסים, לפי כח השכל לא יושג אפשרותם, ואם יושג יהי' מוגבל מאד. כי השכל משיג לפעמים נמנעות חיוביות, שמסלק אותם מגדר היכולת, אמנם לפי הציור והמדמה הכל אפשר. והנה אף שהפילוסופים נטו לומר שיש במציאות נמנע חיובי, מ"מ אין לזה גדר מוגבל, ולפעמים יטעה השכל להרחיב גבול הנמנע במה שאינו כלל, כמש"כ הרמב"ם במו"נ (פט"ו משלישי) שכתב, ואני תמה אם זה השער פתוח ומותר לכל אדם כו'. ע"כ באמת שלימות המוסר מורה הדרך הישר למעט את גבול הנמנעות ככל האפשר. ובאשר לפי המדמה אין הנמנעות כ"א המוכרחות בחיוב גמור ולא יתפשטו הרבה, ולשלימות התפילה ומציאות הניסים בכלל, ראוי למעט בתוכן הנמנעות, וכאשר באמת היותר מבורר הוא שאין שם נמנע כלל, וגם הדברים שנדמה נמנעים, הוא רק לפי ערכינו והשגתינו. ע"כ יותר קרוב שיעשו ניסים לאדם ושתתקבל תפילתו אם יפלס נתיבו בהליכותיו בהרחבת שלימות כח המדמה, אחרי שישלם שכלו. כי בהשתלם השכל ילך הכח המדמה בדרכו בטח, ואז ירויח כי יעלה במעלה מוסרית גדולה מאד. כי עד שכ"ז שהוא משתלם רק ע"פ השכל, תהי' עבודתו ויראת ד' שבלבבו מיוסדת ע"פ שכל האנושי משוערת במדה וחשבון. ובאמת שכל האדם קצר מהטביע כל ערך היראה וחובת העבודה התמימה על מכונה, ובודאי ימשך מהשכל האנושי הקיצור. אבל בהיותו מרחיב את שלימות כח המדמה, תהי' עבודתו ושלימות מוסרי שלימות טבעית מטבע הנפש הזכה, ואז ימשך אל העבודה והקדושה באורח נעלה משכלו, ובלא שאלת פי החשבון יעשה כל דבר הנוגע לעבודת ד' בזירוז מופלא ורגש נשגב. ואף אם לפעמים אפשר לבא מזה איזה שגיאה קלה בסדרי העולם, אבל ע"ז נאמר "באהבתה תשגה תמיד"1, והוא עצמו שלימות מופלא. והמעלות הרמות הנמשכות מרוממות נפש במוסרה באופן זה, שלא רק ע"פ השכל תתנהג בעבודת ד' כ"א ע"פ הכח המדמה שנשתלם ע"פ השכל, וע"פ ציורי הלב שנתקדשו ברב יתרון, המה מכריעות בשפע רב את קומץ הקל של החסרון, שתוכל לסבב רגשות הלב אפילו לטובה, בהיותה בלא שאלת החשבון הקר. ולעומת זה החסרון של מיעוט שלימות הכח המדמה, הוא גדול כ"כ עד שטוהר החשבון לא יתקנו בשום פנים, כי חשבון האדם ושכלו לואה הוא מהשיג אמתת ערך העבודה האלהית וחובת ההרגשה הלבית אלי' ברב עז ותעצומות. ע"כ אותן שנגשו אל ד' לטהר לבבם בעבודה תמה, בהשלמת המדמה והציור, המה הם הקרובים אל ד׳, ותפילותיהם ראויות להתקבל ביותר. כי טבע הנפש ינהלם שלא להרחיב גבול הנמנע, ובהשקפה פנימית ידעו כי אדון כל המעשים ב"ה הוא כל יכול ולא יפלא ממנו כל דבר, ע"כ יתרחיש להו ניסא ותפילותיהם מתקבלות. כי כפי ערך מרבית האמונה וקדושת הציור של טהרת הלב, שרק הטבע הקדוש של הנפש קולע אל האמת בהשקפתו הטבעית הפנימית, ולא החשבון ההגיוני. שאם הוא משובח בענינים מוגבלים, קצר הוא מראות גאות ד' ודרכי טובו ויכולתו הבלתי בע"ת []. ע"כ תנויי, שהיא הרחבת השכל לבדו, עם כל שלימותו לא יועיל לקבלת התפילה והעשות ניסים. מפני שעם השכל תבא ג"כ הערבוביא של מושגי הגבלת היכולת וציורי הנמנעות, שעם המדמה אינם כלל. ואמנם באלו הנשגבות, דוקא המדמה שהוא נובע מטבע הנפש השלימה ינהל אל האמת במציאות האמיתי. ע"כ רק קמאי, שהגבירו שלמותם הציורי מאד, והעבירו שלימות המדמה על שלטון השכל הקר, רק המה הכירו את האמת, ונעשו קרובים לשם ד'. אותן דמסרי נפשייהו אקדושת ד', מסירת הנפש לא בחשבון קר ודרכי הגיון מוגבלים באו לעבודה, כ"א אחרי טהרת המדמה מכל שיבוש כוזב, ואחוי השלמת השכל כפי היכולת, הגבירו את שלימות הציורים הקדושים, וטהרו וקדשו את לבבם, עד שרוב עסקם הי' רק מושגי המשרים והצדק האלהי, והניחו לקדושת הנפש לפעול כטבעה. ובלא שאלת פי החשבון קנאו לד', כהא דר"א בר אהבה שלא הי' יכול להתאפק ולהמתין עד מוצא השכל ההגיוני, במקום שבא למראה עיניו פריעת הסדר המוסרי, שהוא יסוד קדושתן של ישראל, וזהו אות על שלימותן הציורי. אצלו אין דבר נמנע מיכולת השם ית' ותפילתו מוכנת להעשות כפי אמתת אמונת לבבו. וניסים יוכלו להעשות על ידו מפני שאין לו מונע של טבע הנמנעות, שהשכל האנושי מפקפק בהם את לבב האדם. ובהעשות התפילה ומשאלות החסידים תתמלאנה, כאשר נראו עין בעין, אז התבררה לנו כי לא השכל הסכים בזה לאמת, כ"א הטבע הנפשי בההכרה הפנימית, שבא מעומק קדושת הנפש, שנשגב גם מהכח השכלי. ואמר, בקרעו בקנאתו לד' הכרבלתא, שחשב שאשה ישראל[ית] פרצה גדרות המוסר, מתון מתון ד' מאה זוזי שויא. כאומר הנה הזדמן איזה מכשול מהשלטת כח המדמה אפילו בהשלמתו וטהרתו על הכח השכלי המלא חשבונות קרות. אבל היתרון שהי' במתינות, הוא מוגבל, ונערך רק ד' מאה זוזי שויין. אבל המגרעות הבאות לרגלי קרירות הלב, וחיפוש חשבון בשכל אנושי לכל דבר שהוא טוב נשגב, אינו נערך כלל באומד, כי גדול הוא מאד. ולעומת זה המעלות והיתרונות הבאות מהעבודה התמה, והמוסריות הנעלה מהשלטת הציורים הקדושים בלב בכל עוזם, לא נתנה להספר במספר, "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים"2.


<< · עין איה על ברכות · ג · לה · >>