עין איה על ברכות ג ה

(ברכות יח.): "כי החיים יודעים שימותו, אלו צדיקים שבמתתן קרויין חיים".

ציור ההעדר של המצוי עצמו לפי האמת יקשה מאד, כי איך יצייר לאמתתה העדרו, וציורו עצמו צריך הוא למציאות של נושא הציור. אמנם אפשר לצייר העדר זולתו, או העדר איזה דבר המתיחס לו, בצירוף של התמדת מציאות עצמו. ע"כ הצדיקים הם מתעצמים בכל רגשותיהם ותשוקותיהם לדברים שאינם בנויים דוקא על הגוף ותאוותיו ותשוקותיו. כי אהבה לשם ד' ית', לתורתו, לדרכיו הגדולים, לעמו ישראל. ובכלל אהבת הצדק, האמת, החסד והיושר בהם מתעצמת נפשם, וההרגשות הללו הוא יסוד חייהם ומרכז תכלית מאוים. א"כ עיקר מציאותם המה מרגישים בדברים נצחים, ומקרי הגוף שהם כלים במות המה משקיפים עליהם כדבר שהוא רק מצורף לעצמם. ע"כ יכולין לצייר מיתתן לאמתתה, ואינה מחרדת אותן יותר מדאי, ולא מבלבלת שמחתם בהשגת השלימות והטוב, ואינם אובדים את הרגש קיום עצמם בציורם. אבל הרשעים, שכל מרכז חייהם נתעצם אצלם בתאוות החומריות ובהשגת החושים לבדם, והקנינים הנפשים הם משקיפים עליהם כעל דבר טפל וזר להם, אי אפשר כלל שיוכלו לצייר על נכון מתתן. כי בציירם מתתן יציירו אפיסת עצמם והעדר מציאותם, ואז מי הוא המצייר. ע"כ לא יוכלו לצייר דבר זה באמת, לבד ההבהלה הטבעית שמוכרח לפול עליהם בציירם מעמד שבו יסופו כל מגמותיהם ויכלו כענן, ע"כ אינם יודעים מאומה.

<< · עין איה על ברכות · ג · ה · >>