עין איה על ברכות א לט

(ברכות ה:): "תניא אבא בנימין אומר, על שני דברים הייתי מצטער כל ימי, על תפילתי שתהא סמוכה למטתי".

כי בשינה האדם משוקע בחומריות, מפני שהרצון השכלי סר ממנו, וכח המדמה לבדו פועל בו. ע"כ רוח הטומאה שורה על הגוף עד שצריך להעבירו בנטילת ידים. והיינו כי אף שאפשר לשלמי המעלה שיהיו פועלים בשכלם בשנתם בהשגות רמות למאד, כנודע מקדושי עליון הרבה שזכו לזה, היינו מצד הנשמה, אבל על הגוף אין הנשמה פועלת בשעת השינה. והנה ההבדל בין פעולת התורה לפעולת התפילה על האדם, שהתורה מרוממת את שכל האדם וממילא מזדקק הגוף. אבל התפילה בעיקרא, תעודתה לרומם את הכח המדמה שהוא כח הגוף, והוא מכוון מאד לרומם רצון הגוף לדברים נשגבים וקדושים, ע"כ ראוי להתאוות שתהי' התפילה סמוך למטתו, כדי לתקן מיד בתפילה את החסר בגוף מצד טבע השינה. ומפני שעיקר התפילה הבא לתקן קדושת הגוף, משו"ה נקראת חיי שעה.

<< · עין איה על ברכות · א · לט · >>