עונג שבת ד
פרק רביעי: השבת במדבר[עריכה]
- "ויאמר ה' אל משה, הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו, למען אנסנו, הילך בתורתי אם לא."
השבת אבדה מן הארץ. במשך שני אלפים שנה היתה השבת עזובה ושכוחה מכל אדם. במשך הזמן ההוא הכירו האנשים והודו רק בכח אחד, בכח הטבע; האדם ראה שגדולים מעשי הטבע: אש, מים, חום, קור הרעם, הברק, הלילה, החושך, הרים וגבעות, ימים ונחלים, כלם ביכולתם להרע לו ויירא מפניהם. ראה שחיות, בהמות וכל רמש האדמה מזיקים אותו. ראה האדם שכל הברואים מכל עבר ופנה מבקשים את נפשו ויתפלל להם. לא השכיל האדם לדעת, שכח גבוה מעל גבוה, מי שברא את הטבע ושחקק חוקי שמים וארץ, שולט על כל אלה; האדם הרגיש רק מה שעיניו היו רואות והוא ראה לפניו בלתי את אדירי הטבע ויירא מפניהם ויעבוד להם. האדם ראה עוד, שאויב יותר נורא מן הטבע יקום עליו, היינו האדם. אדם כמותו יורד עמו לחייו, ועל כן נלחם האדם באדם, והיתה הארץ לשדה־מלחמה, שנלחמו עליה אנשים באנשים, כלם בכלם. וסיסמא אחת היתה לבני אדם בלחמם זה בזה: להתקיים מנפילת רעהו, להתעשר מרכושו של זולתו, להבנות מחורבנו של חברו. ו"שח גבהות אדם ושפל רום אנשים", ותמלא הארץ חמס, משום שהשבת אבדה מן הארץ.
השבת אבדה מן הארץ ואתה יחד אבדה ידיעת־ה'; הידיעה, שהוא רק הוא, הבורא שמים וארץ וכל־צבאם; אבדה הידיעה שהוא רק הוא השליט היחיד על כל הכחות כלם ואפס זולתו. השבת אבדה מן הארץ ואתה יחד אבדה הידיעה, שרק רצונו הוא המקיים והמחיה את כלם.
השבת אבדה מן הארץ ואתה יחד אבדה ההכרה בגבהות האדם וברום מעלתו על כל המון הברואים, אתה יחד אבדה הידיעה, שהאדם הוא היחיד מכל ברואי תבל, שהבורא־עולם נפח באפיו "נשמת חיים", ושהנשמה ההיא עשתה את האדם לא לעבד נרצע לטבע ולטבעו. לא לשודד רכוש חברו ולאכזר שיתאכזר באחיו, בעצמו ובשרו -. אלא שהנשמה, שהיא לקוחה מתחת כסא־הכבוד ושהיא חלק אלקים ממעל, ושאותה נפח ה' באפו של אדם, עשתה את האדם לעבד חפשי לה', עשתה אותו לנאמן ביתו, לחפשי במעשיו ולאחראי עליהם; וכי את האדם החפשי הזה כרת ה' ברית, "ויחסרהו מעט מאלקים וכבוד והדר העטרהו, המשלהו במעשי ידיו, כל שת תחת רגליו". זאת אומרת, השם עשה את האדם למלא־מקומו על הארץ. יותר, ה' עשה את האדם בצלמו ודמותו, כלומר, כמו שהוא, השם, יחיד בעליונים, כן עשה את האדם יחיד בתחתונים, ורק בידו, ביד האדם, הפקיד את הענינים הרוחניים, שבלעדם אין כל ערך לחיי בני אדם על הארץ והעולם חוזר לתהו ובהו, רק בידי האדם הפקיד את החופש, את האמת והצדק, את הדין ומשפט, את החסד ורחמים ואת הברכה והאהבה. וישם את תעודתו של האדם - לעבדם ולשמרם. אבל האנשים שכחו את השבת ושכחו גם את תעודתם.
השבת אבדה ואתה אבדה ההכרה, כי רגש־לב אחד של האדם, שיחה נאה אחת, דבור יפה אחד, פעולה טובה אחת של אדם בן־חורין, הרצויה בעיני ה', יש להם תקף ועוז יותר מכל כחות הטבע האדירים, הפועלים בהכרח ולא ברצון. האנשים שכחו את השבת ושכחו גם את העיקר הזה.
ושני אלפים שנה עמדה השבת לפני כס־קה בתלונה: "לכל נתת בן־זוג ולי לא נתת בן־זוג!".
וקומץ אחד של אנשים היה אז, שהידיעה ממציאת ה' עוד לא נשכחה כולה מלבם. מסורה היתה בידם הידיעה הזאת מאבותם. את האנשים האלה הביא השם בכור הברזל במצרים, תחת ממשלת הפרעונים האכזרים, מקום עבודת־אלילים היותר מכוערה, ומקום שם נתנו אנשים כבוד אלוה לכחות הטבע ויעבדו להם. ויכבשו המצריים את קומץ האנשים ההם לעבדי־עולם, וימררו את חייהם בעבודה קשה ויענום בסבלותם במשך מאות שנים; עד שלבסוף הראה השם למצרים את ידו החזקה, בעשותו בהם שפטים גדולים ונוראים ויוציא את ישראל מתוכם; וראו מושלי מצרים וכל העם כולו, המעריצים את כחות הטבע, שנצוץ אחד טהור מידיעת ה' בלב העבד, משולל זכות והגנה, יותר תקיף ויותר חזק משלטון־עריצים וממשלת־זדון ומכל כחות הטבע האיתנים והאדירים גם יחד. הים ראה את העבדים־בני־חורין יוצאים ממצרים וינוס, הטבע נרתע לאחור, מרכבות פרעה וחילו רמה בים, ואת ישראל העביר ה' בתוכו ויביא אותם אל המדבר. שם ימצאו ישראל את השבת ובה, בשבת, יבא עם־עולם לבשר גאולת־עולם לכל־העולם -.
ויבאו בני ישראל אל המדבר וילונו:
- "מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים, בשבתנו על סיר הבשר, באכלנו לחם לשובע! כי הוצאתנו אל המדבר הזה, להמית את כל הקהל הזה ברעב".
- "ויאמר ה' אל משה, הנני ממטיר לכם לחם מן השמים; ויצא העם וילקטו דבר־יום ביומו, למען אנסנו, הילך בתורתי או לא, והיה ביום הששי, והכינו את אשר יביאו, והיה משנה על אשר ילקטו יום יום."
- "– – – הוא הלחם, אשד נתן ה' לכם לאכלה. זה הדבר אשר צוה ה': לקטו ממנו איש לפי אכלו עומר לגולגולת מספר נפשותיכם, איש לאשר באהלו תקחו".
- "– – – וילקטו המרבה והממעיט. וימודו בעומר, ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר, איש לפי אכלו לקטו".
- "– – – איש אל יותר ממנו עד בוקר".—
- "ויותירו אנשים ממנו עד בוקר וירום תולעים ויבאש ויקצוף עליהם משה".
- "וילקטו אותו בבוקר בבוקר, איש כפי אכלו וחם השמש ונמס".
- "ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה, שני עומר לגולגולת. ויבואו כל נשיאי העדה ויגידו למשה".
- "ויאמר אליהם: הוא אשר דבר ה', שבתון שבת קודש לה' מחר! את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו ואת כל העודף הניחו לכם למשמרת עד הבוקר. ויניחו אותו עד הבוקר, כאשר צוה משה, ולא הבאיש ורמה לא היתה בו. ויאמר משה אכלוהו היום, כי שבת היום לשם, היום לא תמצאוהו בשדה. ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת, לא יהיה בו. ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו".
- "ויאמר השם אל משה, עד מתי מאנתם לשמור מצותי ותורתי! ראו, כי השם נתן לכם את השבת, על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים, שבו איש תחתיו, אל יצא איש ממקומו ביום השבת -. ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה, עד בואם אל ארץ נושבת. את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען".
מה אתה ירא, בן־אדם, את כחות הטבע ולמה אתה זונה אחריהם? השבת מוציאה אותך משלטון הטבע ומביאה אותך אל אביך שבשמים, שבכל גבורתו ותפארתו, שבכל התנשאו לכל לראש, הוא קרוב אליך מאד והוא צלך על יד ימינך לשמרך מכל רע! השבת מלמדת אותך, שכל זמן שאתה עומד בברית את אלקיך, אדון הטבע ושלך, הנך עומד למעלה מן הטבע וחוץ מן הטבע!
אבן־הפנה של תורת היהדות היא דעת־ה' והבטחון בו, ומשום זה באה מצות שבת בתורת ישראל ראשונה, כי בשבת יבחן היהודי, "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא".
לבנות היכלות לשם? לפאר ולקשט בית השם? לשיר במקהלות שירים ותשבחות לשם? - לא זו היא היהדות כולה! שתהיה רוממות קל בגרונך, בשעה שאתה עומד בבית־הכנסת, ובחיים, ובשוק לא תעזוב אפילו שכר מועט, אינך מסתלק אפילו מהנאה כל־שהיא, בשביל השם. לעבוד בבית־הכנסת לשם ובשוק, בחיים לטבע, לעגל - הה, לא זו היא יהדות!
היהדות, שבאה להנחיל חופש, אושר, דעת אלקים וגאולת־עולם לכל העולם, היא זו: אם בחיים, בשוק, בכל פנות שאתה פונה, הנך תמים עם ה' אלקיך ובטחת בו.
יהדות היא זו, אם בשמחה ובבטחון גמור אתה הולך אחרי ה' אלקיך במדבר בארץ לא זרועה.
יהדות היא זו, אם מוכן אתה בכל עת וזמן להשליך מנגד הון ורכוש, רווח והנאה, כח וחיים בשביל דבר ה'.
יהדות היא זו, אם בעבור למצוא חן בעיני ה' מוטב לך לאבד את חנך בעיני הטבע ואדם.
יהדות היא זו, אם אינך ירא לאבד סיר־הבשר והלחם שאכלת לשובע במצרים, בבטחונך לקבל לחם חוקך דבר יום ביומו מאת ה'.
יהדות היא זו, שבלי פחד ודאגה אתה אוכל היום פרוסת־לחמך האחרונה, אף על פי שאינך יודע מאין תקח לחם חוקך מחר.
יהדות היא זו, לחשוב את הרווחים הבאים לאדם בדרכים שהם נגד השם ל"רקבון" ובאשה ולשמוח בחלק הבא לו ביגיעה ומשא מתן באמונה ובטחון בשם, זו היא היהדות כולה! -.
וכדי לחנך את עם ישראל אל יהדות זו וכדי לנסותך אם תעמוד בנסיון של יהדות זו, נתן לך ה' את השבת. השבת היא אבן־בוחן של היהודי; בשבת יבחן היהודי מדי שבוע בשבוע, אם אמנותו ובטחונו בה', כמו היהדות כולה שלו המה באמת ובתום לבב; בשבת מתנסה היהודי, "הילך בתורתי אם לא".
אל תאמר שכולך הנך יהודי, אם אינך שומר את השבת. אל תאמר שהנך יהודי שלם, אם בטחונך בה' אינו עומד בפני נסיון השבת. במצות שבת רוצה השם אלקיך לדעת, אם למנות אותך במספר צבאו או לא, כי יחד עם השבת עולה ויורדת היהדות כולה -.
ארבעים שנה היה יום השבת קיים בישראל. עמדתו היתה חזקה ומבוצרה כבמסמרים לא ימוט. איש מישראל לא היה מסופק אף רגע איזה הוא היום בשבוע, שהשם ברך אותו ויקדשהו, כי טרם בא יום השביעי כבר הכריז יום הששי עליו, שיום המחרת "שבת קדש לה'", כי בו, ביום הששי, היה "משנה על אשר לקטו יום יום", זה היה "הכנה" ליום המכובד מכל הימים, וכשבא יום השביעי העיד על עצמו, שקדוש הוא לה' בזה, "שבו לא מצאו המן בשדה". "ברכו במן וקדשו במן".
ארבעים שנה שננו לישראל, "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם".
ארבעים שנה היו מלמדים את ישראל, שאין רצון ה' שישב האדם בחבוק ידים ויאכל לחם עצלות, אלא רצון ה' הוא בעבודת האדם ובחריצותו בששת ימי המעשה; ויחד עם זה היו משננים לישראל, שלא יאבד האדם כולו בעבודתו וביגיעת כפים, ברדפו אחר פרנסה ורווחים. שננו לאדם שיהיה בטוח בחסד ה' שיבא מחר, כאילו כבר בא היום; היו מלמדים אותו, שהבוטח בשם יכול להיות שמח בששת ימי המעשה ולנוח מנוחה שלמה ביום השביעי.
והלמודים ההם במשך ארבעים שנה הכו שורש בלבות ישראל עמוק עמוק עד שרשומם נכר עד היום. אנו רואים, שעם השבת נהפך האדם, לאיש אחר. השומר שבת יש לו השקפה אחרת על ה', על הטבע, על ההיסטוריה ועל האדם -.
השומר שבת אינו רוצה לכבוש את העולם, השם אלקיו מלמד אותו להיות שמח בחלקו. עם כל כחו וגבורתו לכבוש את הטבע, הוא, השומר שבת, כורע ברך לפני אדון הטבע, לפני אדון־כל.
השומר שבת אינו ירא את האדם. ה' אלקיו עשה אותו בן־חורין משלטון האדם. השומר שבת אינו ירא התקיפים בבני אדם, וגם אינו מעריצם ואינו מקדישם, שוים הם בעיניו ככל אדם. יודע הוא שקרוב השם לסוכתו הדלה, כמו אל היכלי מלכים; יודע הוא שהשם אלקיו מונה מספר לפעוטים שלו, השוכבים בערשות דלות, כמו לאלה של העשירים, השוכבים על מטות שן.
השומר שבת אינו שונא שום אדם ואינו מקנא בו; השם עשה אותו בן־חורין משנאה, מקנאה, מגאוה, מכל מדות רעות. אינו מביט בגאוה מגבוה על העני ואינו נושא את עיניו בקנאה למעלה אל העשיר. בעיניו "לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר" ממדת העומר שקצב לו השם.
השומר שבת אינו ירא אפילו את ההתחרות, שבגללה רצים בני אדם דחופים ומבוהלים כמשוגעים על הדרך, המביא, לפי דעתם, לעושר וכבוד וכל אחד מתאמץ לעבור את רעהו בכל מאמצי כחו. ההתחרות, שממלאה את לבות בני אדם שנאה וקנאה זה לזה, תחת לרחוש אהבה ורחמים רבים לכל אדם; הלא גם החכמה והדעת, שחנן השם בם את האדם, להביא בהם טובה וברכה לאנושיות, נהפכים על ידי ההתחרות לכלי משחית בידי האדם, לרמות בהם את הבריות ולהביא על רעהו רעה לא ידע שחרה. ההתחרות שעושה את התבל לשדה־קרב, מקום שם נלחמים בני אדם זה בזה בשנאה ובקנאה עד להשחית; המפלצת הזאת, שכל באי עולם חלים וזעים מפניה, אין לה שליטה על השומר שבת ומשוללת היא היכולת להזיק אותו.
השומר שבת לא בא לעולם לבנות את ביתו מחורבנו של חברו. השומר שבת אינו עולה מירידתו של חברו ואינו יורד מעליתו של חברו; הוא יודע שהשם אלקיו הוא בעל היכולת, לכלכל את כל רבבות צבאות אנשים המיחלים לחסדו.
איזה הוא בן־חורין? מי שהיא שומר שבת מחללו. השומר שבת אינו משועבד לשום כח שבעולם, בלתי לה' לבדו!
תנו לעולם את השבת ואתם עושים את האנושיות לבני־חורין! תנו לעולם את השבת ואתם מוצאים מרפא לתחלואי האנושיות כולה!