עונג שבת ג
- "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם" (בראשית ב, א)
עד כאן התבוננו בצד החיצוני של יום השבת וראינו את הברכה שהוא מנחיל לאיש המחזיק בו, לו גם בתור יום אשר נתן ה' למנוחה.
אבל ערך יום השבת הוא יותר גדול ויותר חשוב.
אוצר גדול של אור ודעת, תורה ומוסר הוא נושא בקרבו והפנינים האלה מתגלים לעינינו יותר ויותר, בה במדה שאנחנו מוסיפים להתעמק בפנימיות שבו, בה במדה שאנחנו יגעים להבין ולהשכיל את המחשבות הגבוהות שבחוקי התורה בכלל.
הלא חוקי ה' כחוקי הטבע המה.
גם האיש שאינו מלומד בחכמת הטבע, מתענג על מחזות שמים וארץ;
גם הוא מתענג לראות את השמים בלילה, כשהם משובצים רבבות כוכבים נוצצים;
גם הוא נהנה מריח השדה וגנות חסד, מריח הערב הנודף מפרחים ושושנים;
גם הוא מתפעל מרבבות צבאות הברואים, גדולים וקטנים, הרוחשים על הארץ;
גם הוא משיב נפשו מטיול במרחבי הדר הטבע.
אבל אחרת תהיה ההתפעלות שלך, אם תדע לקרא בשם, לפחות, איזה מהכוכבים הקורצים לך עין לילה לילה מגבהי מרומים ושולחים לך משם ברכת־שלום.
אחרת היא אם יש לך, לפחות, קצת ידיעה במהלכם במסלול השמים.
בתשומת לב אחרת לגמרי ובהתפעלות יותר גבוהה אחרת מסתכל ומתבונן בעץ ועשב, בציץ ופרח, בחיה ובהמה, בעוף המעופף בשמים וברמש הרומש על הארץ - אם אתה יודע את המחשבות הגדולות המונחות בתכניתם, במבנה גיום, בצביונם, בדמותם וטפוסם, בטבעם ובפרקי אבריהם, בלשד עצמותיהם ובחוקי התפתחותם.
שקוע במחשבות אתה מטייל בבית־מעבדה הגדול של הבורא.
מחשבות גדולות של האומן הגדול מקדימים פניך מכל עבר ופנה, מכל יצור ובריה של הבריאה ואתה רואה שאין דבר ריק, אין דבר לבטלה בבריאה, ואין קטנות בה אפילו ביצור היותר קטן.
אדרבא, אם חכם גדול אתה בזואולוגיה, הנך מתפלא הפלא ופלא מאמנות
הנוראה של האמן הגדול שאתה מוצא דווקא בבריה הפעוטה, בבריה הקטנטנה, שאין העין יכולה לראותה, בלתי בעזרת זכוכית־מגדלת עד לאלפי פעמים, ושכל נימה ועצב בה יש לו תכנית וסדר, חוק וזמן ואינו משנה את תפקידו.
כן חוקי התורה:
גם מי שאינו מופלג בלמדנות, כשהוא עושה ומקיים אחת המצוות במקומה וזמנה, היא לו למשיבת נפש.
"עץ חיים היא למחזיקים בה".
אולם כל מה שאתה מרבה לשקוד בתורה, כל מה שאתה מרבה להפוך ולהפוך בטעמי המצוות, שלפרקים התורה בעצמה מגלה אותם לנו, וכל מה שאתה מרבה לקנות חכמה ובינה בבירור הסדרים והגדרים של החוקים והמשפטים שבתורתנו, יותר ויותר יהיו לך למקור לא אכזב של חכמה ומוסר, בינה ודעת.
יותר ויותר תראה, כי גם במצוה היותר קלה, לפי דעתך, צפונה חכמה גדולה והגיון עמוק;
תווכח לדעת שגם במלכות־שמים זו, תורת ה', אין דבר בלי חשיבות ובלי כוונה תחילה וסוף;
תראה שגם בתורת השם אין דבר ריק ואין קטנות.
"כי לא דבר ריק הוא" ואם ריק- "מכם".
למה? שאין אתם יגעים בו, "כי הוא חייכם, אימתי הוא חייכם? בשעה שאתם יגעים בו". (דברים לב מז, ומדרש רבה שם).
הבו, נשמע מה בפי התורה בשם ה' על יום השבת.
בראשונה אנחנו פוגשים בתורה התעודה הכי עתיקה על דבר השבת. התעודה ההיא מציגה לנו את השבה כנזר הבריאה כולה וקץ ותכלית שלה:
- "ויכֻלו השמים והארץ וכל צבאם, ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה.
- וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה.
- ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות".
זאת אומרת:
למראה השמים והארץ וכל צבאם, למראה רבבות הברואים הממלאים את חללו של עולם, למראה כוחות הטבע כולם, שכל ימי הארץ הם פועלים ומתפעלים, מתגוששים ומתאבקים זה בזה ובהרמוניה נפלאה הם עולים יחד זה עם זה; למראה הבריאה כולה, קוראה לך השבת ומכריזה, בקולי קולות דברים רבי החשיבות ועשירי התוכן: "ויכולו!", "מלאכתו!" השבת מכריזה שכל אלה המה של אומן, מעשה ידי יוצר; והאומן, היוצר, הבעל־מלאכה של העולם כולו הוא – אלקים!
"ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה ("מלאכה", "מלאכתו", מלשון מלאך, שליח, מלאכות, שליחות). להורות את בני אדם שלא יטעו לחשוב שכל אלה הווים ובאים מאליהם, לא, מעשי ידי יוצר המה כלם; ואם את הבעל־מלאכה, את היוצר, אין אתה רואה, אבל את השלוחים שלו, המלאכות שלו, את "מלאכתו", הנך רואה בכל עבר ופנה של הבריאה! זו היא ההצהרה של יום השבת!
והקול הזה של השבת הולך מסוף העולם עד סופו והוא נשמע בכל היכלי הבריאה.
החכמים, האומנים, כל הממציאים למיניהם, היושבים בלברטוריות שלהם וכלי מלאכתם בידיהם ועמלים ויגעים להפריד חומרים מאוחדים זה מזה ולזווג חומרים נפרדים זה בזה; מזוינים בטלסקופים הם צופים עד גבהי מרומים ובמיקרוסקופים הם בוחנים ובודקים אַטום של בריה הכי קטנה. אלה המוצאים יום יום פלאי פלאים ביסודות הטבע ובכשרון שחוננו בו מאת בוראם, הם חוקרים ודורשים את טבע הברואים – כמה שוטים הם כולם, אם חושבים שיחד עם הברואים עמדו על מהות בוראם!
"מלאכתו", מעשי ידיו של הבורא, הברואים שברא, היצורים שיצר, המה לפניכם, אותם נתחו לנתחים, חלקיהם הפרידו, חומריהם הרכיבו, התבוננו בכל אלה והתפלאו יותר ויותר מחכמה וגבורה, מכח ועוז של האומן, של הבורא, הנורא הוד, שיצר וברא כל אלה.
אבל עד כמה היא שטות לחשוב, שיחד עם הברואים והיצורים, שאותם אתם בוחנים ובודקים, נמצא בלבורטוריות שלכם, לפני הזכוכיות שלכם, תחת איזמל הניתוח שלכם, גם בוראם ויוצרם! אתם מפרקים השעון, כדי למצוא בו האומן? אתם מעלעלים בספר למצוא בו את המחבר? אתם גוזרים את התמונה לגזרים למצוא בם את הציר? "מלאכתו", מלאכת מחשבת של הבורא, היא לפניכם, אבל "אותו", את מי שחשב המחשבות וברא את הברואים, את מי שאמר והיה העולם "אותו" לא תמצאו בבית־החרושת שלכם! לא, הרי אפילו המחשבות שהוא חושב "במלאכתו", במעשה ידיו, המחשבות הדקות והעדינות אין אתם מוצאים כולם, ואיככה תמצאו את בוראם ויוצרם?
הלא עם כל חכמתכם והשכלתכם, אחר נסיון של אלפי שנה, עודכם עומדים כעורים לפני "הדבר" האחד, שהוא יסוד היסודות, הראשית והאחרית, קץ ותכלית של הבריאה כולה והוא – "החיים", מבלי לדעת ממהותו אף מאום. ועד כמה שאתם מיגעים את מוחכם זה אלפי שנה לדעת למצוא את ראשית "החיים" של איזו בריה שהיא, ולשוא! אף על פי ש"הדבר" הזה, החיים, נמצא באלפי רבבות העתקות וטפוסים בפניכם לעיניכם וכל חללו של עולם מלא אותו עד אפס מקום.
אמנם כן הוא, עוד היום, בזמן שהחכמות והמדעים וההמצאות הגיעו לגובה עצום מאד, אמת וקיים הוא המאמר, שאמרו חכמינו הזקנים לפני אלפי שנה: "אם מתכנסין כל באי עולם לברוא אפילו יתוש אחד, אין יכולין לזרוק בו נשמה" (ב״ר פל״ט). זאת אומרת, הבשר, החומר, הגוף של כל בריה, של כל "יתוש" ברשותכם: משמשו בו, בחנו אותו, נתחו אותו לנתחים כטוב בעיניכם; אבל את הרוח שבה, כשאתם קרבים להתבונן ברוח־חיים של הבריה, של היתוש, לדעת, להבין מה הוא? – חכמתכם תתבלע ובינתכם תסתתר. – ואתם מעיזים עוד לחשוב שמצאתם את מהותו של מי שחותך "חיים" לכל חי; את האלקים חיים ומלך עולם, את בורא השמים ונוטיהם, רוקע הארץ וצאצאיה, "נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה"!
הה, כמה אושר ותפארת תפיץ בעתיד על כל הארץ אבן־החן של הדור הזה: ידיעת־הטבע, בזמן שעם כל גילוי חדש בחוקי הטבע יופיע רוח השבת על הארץ; בזמן שידיעת־הטבע לא תכסה ולא תאפיל על ידיעת־השם; בזמן שיחדלו לכפור ביוצר, בשביל יצוריו אשר יצר; בזמן שיחדלו לכפור במחוקק, בשביל החוקים שחקק בעולמו; בזמן שיחדלו לכפור בחושב, בשביל המחשבות שהם מגלים בבריאה.
כמה אושר החיים תנחל האנושיות, בזמן שיחדלו החכמים להתייצב בסיריהם ומאזניהם, בזכוכיותיהם ומזלגיהם בידיהם, ולקרוא בגאות לבם ובעורון עיניהם רק מה שאנו מתיכים, שוקלים, מונים, רואים וממששים הוא "יש", והרי אנחנו התכנו, שקלנו, מנינו, ראינו ומששנו ואת הרוח לא פגשנו ואת האלקים לא מצאנו.
כמה אורה וטובה תנחל האנושיות, בזמן שהחכמים בהיותם מודיעים לדורם יסודות חדשים בטבע, אשר מצאו, לא ישללו ממנו את אלקיו, אלא אדרבא, שכל מציאה חדשה בחוקי הטבע תוסיף הערצה ויראת הרוממות למחוקק החוקים האלה וכל גילוי חדש בפלאי הבריאה, יביא את בני אדם לידי תשוקה וגעגועים לידיעת השם והכרת הבורא יותר ויותר. וחוקר הטבע הגדול יהיה עם זה גם הכהן הגדול, לשרת בבית מקדשה של השבת בהפצת הרעיון שבה, שמכרזת ואומרת "מלאכתו אשר עשה", כלומר, "ראו, כל אלה מלאכתו היא, מלאכתו של הבורא." ראו, "אכן יש ה'!"
והזמן ההוא בא יבא; המבשרת את העת ההיא היא - השבת.
"ויכולו השמים והארץ וכל צבאם". אבל "מלאכתו", הבריאה כולה, עוד לא נגמרה בשעה ההיא. הסיום של הבריאה בא עם יום השבת. "ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה", רק עם יום השביעי גמר השם "מלאכתו אשר עשה". וכמו כל מעשה ומפעל מוצא את תכליתו בגמר שלו, כן כל מה שעשה ה' בששת הימים, מצאו תכליתם ומטרתם ביום השבת, כי הלא ביום השבת כלה השם "מלאכתו אשר עשה". וראו, כי "על כן ברך אלקים את יום השבת ויקדשהו!"