עבודת הקרבנות/סדר שחיטת התמיד

<< · עבודת הקרבנות · סדר שחיטת התמיד · >>

לז

אחר הפייס השני אמר להם הממונה^[1] צאו^[2] וראו^[3] אם הגיע זמן השחיטה הרואה^[4] אומר להממונה האיר פני כל המזרח והיה חוזר הממונה ושואל אותו עד שבחברון^[5] והיה משיב לו הרואה ואמר הן: (רמב״ם פ״א מהל׳ תמיומו״ס הל״ב):

ביאור

^ הממונה. פירש"י (ביומא כ״ח) שהוא הסגן:
^ צאו. לשון רבים מדהיה פייס זה בלשכת הגזית להכי אמר להם השתא צאו וראו ולא צוה לשום אדם מיוחד אלא לכולם וכל מי שירצה יזדרז עצמו לזה (ת״י פ״ג תמיד) וכדי שלא להחשיב ידיעתו ואמונתו של אחד טפי משל חבירו:
^ וראו. על החומה או על הגג שהיה הרואה עולה למקום גבוה שהיה במקדש ומשגיח כנגד המזרח אם עלה השחר דשחיטת התמיד בלילה פסול כדכתיב (ויקרא י״ט) ביום זבחכם:
^ הרואה. העומד על מקום גבוה היה אומר האיר פני כל המזרח:
^ שבחברון. היה שואלין אותו אם האיר כנפי שחר במזרח עד נגד חברון משום דחברון הוא בקרן דרומית מזרחית מירושלים היה שואל אותו אם נתפשט כנפי שחר עד שם. והביא הראב״ד בשם הירושלמי דלהכי הזכיר חברון כדי להזכיר זכות אבות שבחברון ולהכי הוצרכו לכך שפעם אחת עלה מאור הלבנה ודימו שהאיר המזרח ושחטו את התמיד דיום המעונן היה שאז אור הלבנה מפציע בעליתו כחמה ואחר ששחטו אז את התמיד הוציאוהו לבית השרפה:

לח

אח״כ נכנסו הכהנים ללשכת הכלים^[1] והוציאו משם תשעים ושלשה^[2] כלי כסף וכלי זהב הצריכין להם כל היום לעבודה ומניחין הכלים על השולחן^[3] העומד בצד מערב של כבש המזבח: (רמב״ם פ״ו הל״א מהל׳ תמידין):

ביאור

^ לשכת הכלים. כתב הת״י דלא ידע מקומה (וכן כתב הראב״ד) ואפשר שהיתה באותן ל״ח לשכות שהיה סביב לכותלי ההיכל (כמידות פ״ד מ״ג):
^ תשעים ושלשה. כתב הר״ב בשם הירושלמי דלהכי הוציאו כלים כמנין זה שהוא כנגד תשעים ושלש אזכרות שבנבואת חגי זכרי׳ ומלאכי ועיין בתוס׳ יו״ט שתמה עליו:
^ על השולחן. כן איתא בשקלים פ״ו מ״ד:

לט

אחר כך^[1] אמר להן הממונה צאו והביאו לי טלה^[2] מלשכת הטלאים^[3] לקיים בו המ״ע שצונו הקב״ה בתורתינו להקריב שני כבשים^[4] זכרים בני שנה^[5] תמימים עולת בכל יום אחד בבוקר ואחד בין הערבים דכתיב (במדבר כ״ח) ואמרת אליהם זה האשה אשר תקריבו לה׳ כבשים בני שנה תמימים שנים ליום עולה תמיד וכתיב בתרי׳ את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים: (רמב״ם פ״א הל״א מה׳ תמידין):

ביאור

^ אח״כ. אחר שהפיסו (מפרש) ועדיין היה לילה אמר להן הממונה לאותן שזכו בפייס בעבודת התמיד שיהיו מתעסקין להביא כבש התמיד מהלשכה לבית השחיטה כמו שיתבאר בסמוך:
^ והביאו לי טלה. והכינו אותו לשחיטה ובקרו אותו לאור האביקות כמו שנתבאר שבכל יום היו מוציאין ב' כבשים מהלשכה להקריבן היום ותחתיהם הכניסו ב׳ כבשים אחרים לבקרו דכבשים של תמידין היו טעונים ביקור ממום ד׳ ימים קודם שחיטתן כדילפינן (בערכין י״ג) מדכתיב בקרבן תמיד (במדבר כ״ח) את קרבני לחמי לאשי ריח נחוחי תשמרו להקריב לי במועדו ובפסח מצרים כתיב (שמות י״ב) והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה ילפינן מה להלן בפסח טעון ביקור ד׳ ימים קודם שחיטה אף כאן בתמיד טעון ביקור ד׳ ימים קודם שחיטה (ועיין בתוסיו״ט פ״ב מ״ה דערכין) והכי תנן שם אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים ולכן קודם ד׳ ימים קודם חינוך המזבח (רש״י פ״ב מ״ה שם ועיין בפי׳ הרמב״ם שם) מבקרין ח׳ טלאים ממום ומעמידים אותן בלשכת הטלאים וביום החינוך מקריב ב׳ מהם לתמידי היום ונשארו ו' וקודם הלילה שוב מבקרין ב׳ טלאים מהשוק ומעמידן בלשכה וכן בכל יום נוטלין ב׳ ומעמידן ב׳ אחרים תחתיהם בלשכה ואלו הב׳ שמעמיד חוזרין ונוטלים אותם ביום הה׳ להעמידתן. [ורש״י פסחים צ״ו ובערכין י״ג פ״ו פי׳ רש״י ב׳ פירושים לפירוש קמא היה הביקור ד׳ ימים עם יום השחיטה ולפירוש בתרא היה הביקור ד׳ ימים לבד מיום השחיטה והכריח רש״י כפירוש בתרא דומיא דפסח ולפירוש בתרא שמונה היו מתחלה כאשר בארנו (כ״מ) ולהכי נקט במתני׳ ששה משום דאחר שהיו נוטלים שני כבשים מהלשכה לתמידין טרם שהביאו בלילה שנים אחרים במקומם היה נשאר בהלשכה רק ששה לא פחות] ובכל יום היו מבקרין כל הטלאים הנמצאין בהלשכה כדי שיהיה כל אחד מהטלאים מבוקר ד׳ ימים רצופין:
^ מלשכת הטלאים. שהיתה במקצוע צפונית מערבית של העזרה דארבעה לשכת טלאים היתה שם תוך ההיקף של בית המוקד הגדול אחת לשכת הטלאים היא עומדת באמצע מעריב של בית המוקד ומארכת לצד צפון ולצד דרום עד קרוב לב׳ הזויות ועי״ז למאן דאתי מדרום מתחזי ליה כאלו עומדת בזויות שבצפון ולמאן דאתי מצפון מתחזי ליה כאלו עומדת בזויות שבדרום אבל באמת לזויות קרובה טפי (כדמשמע ביומא י״ז) (ועיי׳ פי׳ הראב״ד) ואחת לשכת החותמות היא היתה במערבית צפונית של בית המוקד הגדול ושם היה יושב כל היום הממונה על החותמות שמי שרוצה לקנות סלתות ונסכים טהורים נותן להממונה שם מעות כפי שער הקבוע וכפי נסכי קרבן שצריך אם נסכי פר או נסכי איל או נסכי כבש או נסכי מצורע עשיר שצריך לנסכים ג׳ כבשים ולוג אחד למתן תנוך ובהונות ונותן לו המעות ולוקח חותם ממנו והולך אצל הממונה על הנסכים ונותן החותם ומקבל נסכים כפי שכתוב בחותם (עיי׳ שקלים פ״ה מ׳ ג׳ ד׳) ולפי שהיה צריך הממונה לישב שם כל היום ואין ישיבה בעזרה (יומא כ״ה) לפיכך היתה בנויה בצפון דהיינו בחול ועוד משום דשם מונחין אבני מזבח ששקצו מלכי יון. ואחת לשכת בית המוקד על שם המדורה שיש שם שיתחממו בה הכהנים ושיקחו ממנה ג״כ אש למזבח להכי נקרא בית המוקד והיא עומדת במזרחית צפונית ושם היה פתח ברצפה לירד מתוכה למחילה שתחת המקדש ולבית כסאות ולבית הטבילה שהיתה שם ואחת לשכת שהיו עושין בה לחם הפנים והיא עומדת בזויות מזרחית דרומית וכל הד׳ לשכות פתוחות לבית המוקד הגדול:
^ להקריב שני כבשים. זכרים דכתיב (ויקרא א׳) אם עולה קרבנו זכר תמים יקריבנו וילפינן שם בספרא לכל עולה שיביא זכר דוקא בין עולת נדבה או חובה בין עולת בקר או צאן. ונקרא תמיד על שם החליטו שמקריבו אפילו בטומאה:
^ בני שנה. וכתב הרמב״ם (פ״א הלי״ד מהל׳ מעה״ק) דכן כל מקום שנאמר בתורה כבש או כבשה או כבשים הרי אלו בני שנה וכן הוא בפ״ק דפרה מ״ג וכן כתב רש״י (זבחים ע״ה ע״ב) דסתם כבש בן שנה היא ואיתא בערכין י״ח ע׳׳ב דבכל הקדשים האמורה בהם שנה מונין להם שנתן ולא מנין העולם מדכתיב (ויקרא י״ב) אצל קרבן יולדת כבש אחד בן שנתו וגו׳. ילפינן לכל הקדשים שמונין שנתן למיום שנולד בהם ולא למנין העולם ועוד כתב הרמב״ם (שם הלי״ג) דשנתן מונין לשעות דאם הוסיפו שעה אחת או פחתו שעה אחת פסולין כיצד קרבן שמצותן להיות בן שנה אם הוסיף על השנה שעה אחת נפסל אפילו היה בן שנה בשעת שחיטה והוסיף על השנה בשעת זריקה נפסל עד שיהיה בן שנה עד שעת זריקה וכן לכל הזבחים דקדשי קדשים ילפינן בזבחים (כ״ה ע״ב) מדכתיב (ויקרא ד׳) ולקח מדם הפר פר שהיה כבר (דצריך שיהיה שלם בשעת קבלה כבשעת שחיטה) וקדשים קלים ילפינן שם מדכתיב (שמות י״ב) שהתמים זכר בן שנה יהיה. שיהיה כל הויותיו אלא תם ובן שנה בשעת שחיטה וקבלה וזריקה ואמרינן שם דשעות פוסלות בקדשים ולכתחלה מצוה מן המובחר להקריבן מיום ל׳ והלאה דמידי דחובה ילפינן זה מדכתיב (ויקרא כ״ב) מיום השמיני והלאה ירצה ובדיעבד כשר מיום השמיני והלאה עיין בפ״ק מ״ד דפרה וברמב״ם פ״א הלי״ב מהל' מעה״ק. ועיין מה שכתבנו בעולת יחיד סימן א׳ בהביאור שם:

מ

אחר שהכניסו הטלה מלשכת הטלאים למקום הממונה^[1] היו מבקרין אותו שם לאור האבוקות^[2] שלא יהא בו מום^[3] ואח״כ היו משקין אותו מים בכוס של זהב^[4] כדי שיהיה נוח להפשיט:^[5] (תמיד פ״ג מ' ג' ד' רמב"ם פ״א הל״ט מהל' תמידין):

ביאור

^ למקום הממונה. כן משמע שהיו מכניסין אותו מקודם ללשכת הגזית מקום שהיו הממונה עומד שם אחר הפייסין מדקתני במתני׳ אח׳׳כ מי שזכה וכו׳ היה מושכו לבית המטבחים משמע שאחר הביקור היה מכניסין אותו לבית המטבחיים ועוד כיון שצריך לבקרו ממום ושם היו הסנהדרין ועוד משמע כן מלשון המתני׳ והביאו לי טלה. משמע ששם היו מכניסין אותו לביקור:
^ לאור האבוקות. ואעפ״י שכבר עלה השחר מ״מ לא היו יכולין לבודקו יפה בלי אבוקה:
^ שלא יהא בו מום. ואע״פ שכבר נתבקר כדתנן שד׳ ימים קודם השחיטה היה טעון ביקור. כדילפינן מדכתיב (במדבר כ״ח) בקרבן תמיד תשמרו להקריב לי במועדו ובפסח מצרים כתיב (שמות י״ב) והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הזה מה להלן טעון ביקור ד׳ ימים קודם שחיטה אף כאן טעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה (ערכין י״ג רמב׳׳ם שם) [אעפ״י כן היו מבקרין אותו שניה קודם השחיטה ג״כ לאור אבוקות שמא הומם ביני וביני.] דמשמעות פשטיות הסוגיא משמע דבכל יום היו מבקרין אותו וכן כתב רש״י (פסחים צ״ו כאשר הביאנו לעיל בסימן הקודם בהביאור) ואולי דעתו דלא היו בודקין אותו רק בפעם ראשון בעת שהכניסו אותו ללשכת הטלאים אז אפשר שהרמב״ם סובר כלשון ב׳ דרש״י (ערכין י״ג) דד׳ ימים היה לבד מיום השחיטה א״כ כונתו אע״ג דכבר בדקו אותו מתחלה אחר גמר הביקור בסוף יום ד׳ מ״מ היו מבקרין אותו שניה קודם השחיטה ועיין מה שכתבנו בסימן ג׳ אות ב׳ בהביאור:
^ בכוס של זהב. ממש דאין עניות במקום עשירות ועיי׳ רא״ש פ' גיד הנשה (ועיי׳ ברמב״ם פ״א הל״ט מתמידין):
^ כדי שיהא נוח להפשיט. כדאמרינן ביצה מ׳ ע״א דעי״ז נפשט העור יפה ואינו נדבק הרבה בבשר. ואע״ג דמתני׳ הזכיר מעשה ההשקיה קודם הביקור העתקנו לשון הרמב״ם שם דהזכיר מעשה הביקור קודם השקות מים:

מא

אח״כ מי שזכה בשחיטת התמיד מושכו והולך לבית המטבחים^[1] והולכין אחריו הכהנים^[2] שזכו להעלות האברים על המזבח ושוהין שם עד שפותחין^[3] שער הגדול שבהיכל: (רמב״ם פ״ו הל״א מהל׳ תמידין):

ביאור

^ לבית המטבחיים. למקום הטבעות הקבועות בארץ בצפונה של מזבח (כמדות פ״ג מ״ה):
^ הכהנים. כדי לאחוז את הקרבן בשעת שחיטתו (תמיד פ״ד):
^ דלא היה שוחט את התמיד עד שפותחין שער הגדול שבהיכל כמבואר לקמן דילפינן כל הקרבנות משלמים דכתיב (ויקרא ג) ושחטו פתח אוהל מועד דרשינן זבחים נ״ה בזמן שהוא פתוח ולא בזמן שהוא נעול אבל אם שחטו מקודם פסול:

מב

וכשהכניסו הכהנים את הטלה לבית המטבחיים^[1] בצד צפון של המזבח שם^[2] היו כופתין את הטלה במקום הטבעות כדכתיב (ויקרא א׳) ושחט אותו על ירך המזבח צפונה:

ביאור

^ בית המטבחים. מקום שחיטת התמיד היה על ירך המזבח לצד צפון של המזבח. היינו מכותל צפון של עזרה עד כותל המזבח היה רוחב ששים אמה ומחצה. דמכותל צפון עד בית המטבחיים היה שמונה אמות בית המטבחיים היה מחזיק י״ב אמות ומחצה ועל אותו מקום היה שמונה עמודים של שיש (ת״י פ״ג מ״ה) קטנים נמוכים פחות מקומת איש כדי שיהא נוח לתלות בו ולהשתמש בהן. ורביעית של ארז על גביהן מדהיו העמודים של שיש ואין האונקלי של ברול נאחז בהן לפיכך היו חתיכות של עץ ארז קבועין על ראשי העמודים של האבנים כדי שיהי' עת לקבוע בהן אונקלס של ברזל ושלשה סדרים של אונקלסים היו קבועין בכל ארז וארז בשלשה צדדי העמודים ולא במערב העמודים כיון שעל האונקלוסים היו תולין הטלה ומפשיטן לא יהיה המפשיט אחוריו להיכל [עיין פי׳ הת״י והר״ב פי׳ דג׳ סדרים האונקלוסים היו זה למעלה מזה וכן פי׳ הראב״ד בתמיד ועיי׳ בהת״י מה שהקשה על זה] וכדי שלא יהיו הטלאים כשהן תלוין על האונקלוסוס להפשיטן לא יהיה נגררות על הארץ היה אצל כל העמוד שולחן של שיש תחת האונקלוסים להניח על השולחנות שולי הבהמה עליהן בשעת הפשט מיהו אינן אותן שמונה השולחנות שהיו יותר קרובים למזבח כשקלים (פ״ו מ״ד) שעליהם מדיחין הקרביים (כפ״ד מ״ב) אבל אלו השולחנות שעליהן מפשיטין את הטלאים היו עומדין בין העמודים (כן פי׳ הת״י) והראב״ד פי׳ שמתחלה היו מפשיטן את הכבש על שולחנות של שיש שהיו בין העמודים ואחר ההפשט היו תולין על העמודים לגמר ההפשט ולהוציא את בני מעיים והשולחנות לא היו מכונים בין העמודים ממש אלא היו רחוקין מן הננסין ד׳ אמות משמע מדבריו דלא היו בכלל יותר משמונה שולחנות אותן שהיו מדיחין עליהם את הנתחים המנוים בפ״ו דשקלים (ועיי׳ בת״י מ״ב פ״ה דמידות אות י״ד משמע ג״כ כפירוש הראב״ד וכן משמע מהרמב״ם כהראב״ד וכן משמע מלשון המשנה ב׳ פ״ב תמיד ועיי׳ מה שכתבנו...):
^ שם. בצד מקום השולחנות היה מקום הטבעות כ״ד אמה בצפון המזבח ח׳ אמות משוך מן המזבח היו קבועים ברצפה כ״ד טבעות לכ״ד משמרות שכל משמר היה משתמש בטבעת המיוחד לה ואף שלשחיטת התמידין היה תמיד מקום אחד מיוחד לכל המשמרות (וכן משמע מפירוש הרא״ש על מס׳ תמיד). מ״מ זולת קרבן תמיד היה טבעת מיוחד לכל אחד מהכ״ד משמרות. ואף בהטבעת הסמוכה להמזבח ג״כ היה יכול הכהן לקשור שם הקרבן ואין חוששין שמא ירביץ גללים כיון דגוף הבהמה היה מפסיק בין הגלל להמזבח לית לן בה כדמשמע (יומא לו) (ועיין בסוכה נ״ו) (ועיין בפירש״י שם) והטבעת עשוי כקשת ראשו אחד מחובר ברצפה בציר ומגביה הקשת בצירו ומכניס תחתיו צואר הבהמה בשעת שחיטה כמבואר לקמן והכ״ד טבעות הנ״ל היו מונחים ברצפה בששה שורות שורה אחר שורה מדרום לצפון ובכל שורה ד׳ טבעות ממזרח למערב כאשר רשום כאן. ומן המזבח למקום הטבעות היה ח׳ אמות ומקום הטבעות היה כ״ד אמות כאשר כתבנו לעיל למן שורה לחבירתה היה ד׳ אמות בקירוב [נמצא מכותל צפון עד המזבח ששים אמה וחצי] ושם במקום אלו הטבעות היו שוחטין את התמיד. לקרבן התמיד היה מיוחד טבעת אחת לבוקר וטבעת אחת היה מיוחד לתמיד של בין הערבים ולשאר הקרבנות היה מיוחד לכל משמר טבעת אחת:

מג

לא היה כופתין את הטלה בשתי ידיו^[1] או בשתי רגליו אלא הכהנים אוחזין^[2] ידיו ורגליו בידיהן^[3] בשעת שחיטה וכך היתה עקידתן ראשו לדרום^[4] ופניו למערב^[5] כדכתיב (ויקרא ד׳) ושחט אותו לפני ה׳: (רמב״ם פ״א הל״א מה׳ תמידין):

ביאור

^ בשתי ידיו. הטעם איתא (בתמיד ל״א ע״ב) שהוא דרך עכו״ם כשמקריבין זבח לעכו״ם הן כופתין אותו. ואיתא בגמ' חד אמר משום בזיון קדשים וחד אמר משום דמהלך בחוקי העמים מאי בנייהו איכא בנייהו כגון דכסיא בשיראי למ״ד משום בזיון קדשים ליתא משום חוקי העמים איכא. והרמב״ם מביא הטעם משום חוקי העמים משום דלשון המשנה משמע דלא היו כופתין אותו כלל (ת׳׳י פ״ד מ״א) ואפשר דה״ה שאר קרבנות נמי אסור כן מהא טעמא אלא נקיט בתמיד משום דביה איירי ומה שכתוב במתני׳ אלא היו מעקדין אותו פירוש הרמב״ם שהוא אחיזה בעלמא בידים (וכן מביא בלח״מ ע״ש):
^ הכהנים אוחזין. כדמפרש במתני׳ מי שזכו באברים הולכים אחריו. ואוחזין אותו בשעת שחיטה ולא היו כופתין אותו כלל (כן פירש הרמב״ם אבל הרא״ש פי׳ דלא היו כופתין את הטלה ד׳ רגליו ביחד ולא ב׳ רגליו ביחד ולא ב׳ הידים אלא מעקדין אותו יד ורגל כעקידת יצחק והטעם משום חוקי העמים שהם היו קושרים ד׳ רגלים או ב׳ רגלים לבד וב׳ ידים לבד וכן כתב המפרש כהרא״ש וכן פירש הראב״ד וכן כתב סמ״ג עשין סימן קצ״ב אבל דעת הרמב״ם כאשר כתבנו וכן משמע מהברייתא יד ורגל כעקידת יצחק הכונה שהיה אוחז יד ורגל ביד וזה היה עקידת יצחק עיי׳ בלח״מ שם פ״א הל״י):
^ בידיהן. ומסייעין אותו כדי שלא ישמט ויפרפר בשעת שחיטה:
^ ראשו לדרום. דהיה נשחט על ירך המזבח צפונה (ת״י שם יומא ל״ו) ולכן הניח השוחט ראש הקרבן לדרום לצד המזבח וזנבו לצפון ולא איפכא שלא ירביץ גללים נגד המזבח שהוא גנאי למזבח:
^ ופניו למערב. דמעקם את ראשו כדי שיהיה פני הקרבן בשעת שחיטה לעומת ההיכל כדכתיב ושחט אותו לפני ה' (ויקרא ד׳):

[1] הממונה. פירש"י (ביומא כ״ח) שהוא הסגן:

[2] צאו. לשון רבים מדהיה פייס זה בלשכת הגזית להכי אמר להם השתא צאו וראו ולא צוה לשום אדם מיוחד אלא לכולם וכל מי שירצה יזדרז עצמו לזה (ת״י פ״ג תמיד) וכדי שלא להחשיב ידיעתו ואמונתו של אחד טפי משל חבירו:

[3] וראו. על החומה או על הגג שהיה הרואה עולה למקום גבוה שהיה במקדש ומשגיח כנגד המזרח אם עלה השחר דשחיטת התמיד בלילה פסול כדכתיב (ויקרא י״ט) ביום זבחכם:

[4] הרואה. העומד על מקום גבוה היה אומר האיר פני כל המזרח:

[5] שבחברון. היה שואלין אותו אם האיר כנפי שחר במזרח עד נגד חברון משום דחברון הוא בקרן דרומית מזרחית מירושלים היה שואל אותו אם נתפשט כנפי שחר עד שם. והביא הראב״ד בשם הירושלמי דלהכי הזכיר חברון כדי להזכיר זכות אבות שבחברון ולהכי הוצרכו לכך שפעם אחת עלה מאור הלבנה ודימו שהאיר המזרח ושחטו את התמיד דיום המעונן היה שאז אור הלבנה מפציע בעליתו כחמה ואחר ששחטו אז את התמיד הוציאוהו לבית השרפה:

[6] לשכת הכלים. כתב הת״י דלא ידע מקומה (וכן כתב הראב״ד) ואפשר שהיתה באותן ל״ח לשכות שהיה סביב לכותלי ההיכל (כמידות פ״ד מ״ג):

[7] תשעים ושלשה. כתב הר״ב בשם הירושלמי דלהכי הוציאו כלים כמנין זה שהוא כנגד תשעים ושלש אזכרות שבנבואת חגי זכרי׳ ומלאכי ועיין בתוס׳ יו״ט שתמה עליו:

[8] על השולחן. כן איתא בשקלים פ״ו מ״ד:

[9] אח״כ. אחר שהפיסו (מפרש) ועדיין היה לילה אמר להן הממונה לאותן שזכו בפייס בעבודת התמיד שיהיו מתעסקין להביא כבש התמיד מהלשכה לבית השחיטה כמו שיתבאר בסמוך:

[10] והביאו לי טלה. והכינו אותו לשחיטה ובקרו אותו לאור האביקות כמו שנתבאר שבכל יום היו מוציאין ב' כבשים מהלשכה להקריבן היום ותחתיהם הכניסו ב׳ כבשים אחרים לבקרו דכבשים של תמידין היו טעונים ביקור ממום ד׳ ימים קודם שחיטתן כדילפינן (בערכין י״ג) מדכתיב בקרבן תמיד (במדבר כ״ח) את קרבני לחמי לאשי ריח נחוחי תשמרו להקריב לי במועדו ובפסח מצרים כתיב (שמות י״ב) והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה ילפינן מה להלן בפסח טעון ביקור ד׳ ימים קודם שחיטה אף כאן בתמיד טעון ביקור ד׳ ימים קודם שחיטה (ועיין בתוסיו״ט פ״ב מ״ה דערכין) והכי תנן שם אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים ולכן קודם ד׳ ימים קודם חינוך המזבח (רש״י פ״ב מ״ה שם ועיין בפי׳ הרמב״ם שם) מבקרין ח׳ טלאים ממום ומעמידים אותן בלשכת הטלאים וביום החינוך מקריב ב׳ מהם לתמידי היום ונשארו ו' וקודם הלילה שוב מבקרין ב׳ טלאים מהשוק ומעמידן בלשכה וכן בכל יום נוטלין ב׳ ומעמידן ב׳ אחרים תחתיהם בלשכה ואלו הב׳ שמעמיד חוזרין ונוטלים אותם ביום הה׳ להעמידתן. [ורש״י פסחים צ״ו ובערכין י״ג פ״ו פי׳ רש״י ב׳ פירושים לפירוש קמא היה הביקור ד׳ ימים עם יום השחיטה ולפירוש בתרא היה הביקור ד׳ ימים לבד מיום השחיטה והכריח רש״י כפירוש בתרא דומיא דפסח ולפירוש בתרא שמונה היו מתחלה כאשר בארנו (כ״מ) ולהכי נקט במתני׳ ששה משום דאחר שהיו נוטלים שני כבשים מהלשכה לתמידין טרם שהביאו בלילה שנים אחרים במקומם היה נשאר בהלשכה רק ששה לא פחות] ובכל יום היו מבקרין כל הטלאים הנמצאין בהלשכה כדי שיהיה כל אחד מהטלאים מבוקר ד׳ ימים רצופין:

[11] מלשכת הטלאים. שהיתה במקצוע צפונית מערבית של העזרה דארבעה לשכת טלאים היתה שם תוך ההיקף של בית המוקד הגדול אחת לשכת הטלאים היא עומדת באמצע מעריב של בית המוקד ומארכת לצד צפון ולצד דרום עד קרוב לב׳ הזויות ועי״ז למאן דאתי מדרום מתחזי ליה כאלו עומדת בזויות שבצפון ולמאן דאתי מצפון מתחזי ליה כאלו עומדת בזויות שבדרום אבל באמת לזויות קרובה טפי (כדמשמע ביומא י״ז) (ועיי׳ פי׳ הראב״ד) ואחת לשכת החותמות היא היתה במערבית צפונית של בית המוקד הגדול ושם היה יושב כל היום הממונה על החותמות שמי שרוצה לקנות סלתות ונסכים טהורים נותן להממונה שם מעות כפי שער הקבוע וכפי נסכי קרבן שצריך אם נסכי פר או נסכי איל או נסכי כבש או נסכי מצורע עשיר שצריך לנסכים ג׳ כבשים ולוג אחד למתן תנוך ובהונות ונותן לו המעות ולוקח חותם ממנו והולך אצל הממונה על הנסכים ונותן החותם ומקבל נסכים כפי שכתוב בחותם (עיי׳ שקלים פ״ה מ׳ ג׳ ד׳) ולפי שהיה צריך הממונה לישב שם כל היום ואין ישיבה בעזרה (יומא כ״ה) לפיכך היתה בנויה בצפון דהיינו בחול ועוד משום דשם מונחין אבני מזבח ששקצו מלכי יון. ואחת לשכת בית המוקד על שם המדורה שיש שם שיתחממו בה הכהנים ושיקחו ממנה ג״כ אש למזבח להכי נקרא בית המוקד והיא עומדת במזרחית צפונית ושם היה פתח ברצפה לירד מתוכה למחילה שתחת המקדש ולבית כסאות ולבית הטבילה שהיתה שם ואחת לשכת שהיו עושין בה לחם הפנים והיא עומדת בזויות מזרחית דרומית וכל הד׳ לשכות פתוחות לבית המוקד הגדול:

[12] להקריב שני כבשים. זכרים דכתיב (ויקרא א׳) אם עולה קרבנו זכר תמים יקריבנו וילפינן שם בספרא לכל עולה שיביא זכר דוקא בין עולת נדבה או חובה בין עולת בקר או צאן. ונקרא תמיד על שם החליטו שמקריבו אפילו בטומאה:

[13] בני שנה. וכתב הרמב״ם (פ״א הלי״ד מהל׳ מעה״ק) דכן כל מקום שנאמר בתורה כבש או כבשה או כבשים הרי אלו בני שנה וכן הוא בפ״ק דפרה מ״ג וכן כתב רש״י (זבחים ע״ה ע״ב) דסתם כבש בן שנה היא ואיתא בערכין י״ח ע׳׳ב דבכל הקדשים האמורה בהם שנה מונין להם שנתן ולא מנין העולם מדכתיב (ויקרא י״ב) אצל קרבן יולדת כבש אחד בן שנתו וגו׳. ילפינן לכל הקדשים שמונין שנתן למיום שנולד בהם ולא למנין העולם ועוד כתב הרמב״ם (שם הלי״ג) דשנתן מונין לשעות דאם הוסיפו שעה אחת או פחתו שעה אחת פסולין כיצד קרבן שמצותן להיות בן שנה אם הוסיף על השנה שעה אחת נפסל אפילו היה בן שנה בשעת שחיטה והוסיף על השנה בשעת זריקה נפסל עד שיהיה בן שנה עד שעת זריקה וכן לכל הזבחים דקדשי קדשים ילפינן בזבחים (כ״ה ע״ב) מדכתיב (ויקרא ד׳) ולקח מדם הפר פר שהיה כבר (דצריך שיהיה שלם בשעת קבלה כבשעת שחיטה) וקדשים קלים ילפינן שם מדכתיב (שמות י״ב) שהתמים זכר בן שנה יהיה. שיהיה כל הויותיו אלא תם ובן שנה בשעת שחיטה וקבלה וזריקה ואמרינן שם דשעות פוסלות בקדשים ולכתחלה מצוה מן המובחר להקריבן מיום ל׳ והלאה דמידי דחובה ילפינן זה מדכתיב (ויקרא כ״ב) מיום השמיני והלאה ירצה ובדיעבד כשר מיום השמיני והלאה עיין בפ״ק מ״ד דפרה וברמב״ם פ״א הלי״ב מהל' מעה״ק. ועיין מה שכתבנו בעולת יחיד סימן א׳ בהביאור שם:

[14] למקום הממונה. כן משמע שהיו מכניסין אותו מקודם ללשכת הגזית מקום שהיו הממונה עומד שם אחר הפייסין מדקתני במתני׳ אח׳׳כ מי שזכה וכו׳ היה מושכו לבית המטבחים משמע שאחר הביקור היה מכניסין אותו לבית המטבחיים ועוד כיון שצריך לבקרו ממום ושם היו הסנהדרין ועוד משמע כן מלשון המתני׳ והביאו לי טלה. משמע ששם היו מכניסין אותו לביקור:

[15] לאור האבוקות. ואעפ״י שכבר עלה השחר מ״מ לא היו יכולין לבודקו יפה בלי אבוקה:

[16] שלא יהא בו מום. ואע״פ שכבר נתבקר כדתנן שד׳ ימים קודם השחיטה היה טעון ביקור. כדילפינן מדכתיב (במדבר כ״ח) בקרבן תמיד תשמרו להקריב לי במועדו ובפסח מצרים כתיב (שמות י״ב) והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הזה מה להלן טעון ביקור ד׳ ימים קודם שחיטה אף כאן טעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה (ערכין י״ג רמב׳׳ם שם) [אעפ״י כן היו מבקרין אותו שניה קודם השחיטה ג״כ לאור אבוקות שמא הומם ביני וביני.] דמשמעות פשטיות הסוגיא משמע דבכל יום היו מבקרין אותו וכן כתב רש״י (פסחים צ״ו כאשר הביאנו לעיל בסימן הקודם בהביאור) ואולי דעתו דלא היו בודקין אותו רק בפעם ראשון בעת שהכניסו אותו ללשכת הטלאים אז אפשר שהרמב״ם סובר כלשון ב׳ דרש״י (ערכין י״ג) דד׳ ימים היה לבד מיום השחיטה א״כ כונתו אע״ג דכבר בדקו אותו מתחלה אחר גמר הביקור בסוף יום ד׳ מ״מ היו מבקרין אותו שניה קודם השחיטה ועיין מה שכתבנו בסימן ג׳ אות ב׳ בהביאור:

[17] בכוס של זהב. ממש דאין עניות במקום עשירות ועיי׳ רא״ש פ' גיד הנשה (ועיי׳ ברמב״ם פ״א הל״ט מתמידין):

[18] כדי שיהא נוח להפשיט. כדאמרינן ביצה מ׳ ע״א דעי״ז נפשט העור יפה ואינו נדבק הרבה בבשר. ואע״ג דמתני׳ הזכיר מעשה ההשקיה קודם הביקור העתקנו לשון הרמב״ם שם דהזכיר מעשה הביקור קודם השקות מים:

[19] לבית המטבחיים. למקום הטבעות הקבועות בארץ בצפונה של מזבח (כמדות פ״ג מ״ה):

[20] הכהנים. כדי לאחוז את הקרבן בשעת שחיטתו (תמיד פ״ד):

[21] דלא היה שוחט את התמיד עד שפותחין שער הגדול שבהיכל כמבואר לקמן דילפינן כל הקרבנות משלמים דכתיב (ויקרא ג) ושחטו פתח אוהל מועד דרשינן זבחים נ״ה בזמן שהוא פתוח ולא בזמן שהוא נעול אבל אם שחטו מקודם פסול:

[22] בית המטבחים. מקום שחיטת התמיד היה על ירך המזבח לצד צפון של המזבח. היינו מכותל צפון של עזרה עד כותל המזבח היה רוחב ששים אמה ומחצה. דמכותל צפון עד בית המטבחיים היה שמונה אמות בית המטבחיים היה מחזיק י״ב אמות ומחצה ועל אותו מקום היה שמונה עמודים של שיש (ת״י פ״ג מ״ה) קטנים נמוכים פחות מקומת איש כדי שיהא נוח לתלות בו ולהשתמש בהן. ורביעית של ארז על גביהן מדהיו העמודים של שיש ואין האונקלי של ברול נאחז בהן לפיכך היו חתיכות של עץ ארז קבועין על ראשי העמודים של האבנים כדי שיהי' עת לקבוע בהן אונקלס של ברזל ושלשה סדרים של אונקלסים היו קבועין בכל ארז וארז בשלשה צדדי העמודים ולא במערב העמודים כיון שעל האונקלוסים היו תולין הטלה ומפשיטן לא יהיה המפשיט אחוריו להיכל [עיין פי׳ הת״י והר״ב פי׳ דג׳ סדרים האונקלוסים היו זה למעלה מזה וכן פי׳ הראב״ד בתמיד ועיי׳ בהת״י מה שהקשה על זה] וכדי שלא יהיו הטלאים כשהן תלוין על האונקלוסוס להפשיטן לא יהיה נגררות על הארץ היה אצל כל העמוד שולחן של שיש תחת האונקלוסים להניח על השולחנות שולי הבהמה עליהן בשעת הפשט מיהו אינן אותן שמונה השולחנות שהיו יותר קרובים למזבח כשקלים (פ״ו מ״ד) שעליהם מדיחין הקרביים (כפ״ד מ״ב) אבל אלו השולחנות שעליהן מפשיטין את הטלאים היו עומדין בין העמודים (כן פי׳ הת״י) והראב״ד פי׳ שמתחלה היו מפשיטן את הכבש על שולחנות של שיש שהיו בין העמודים ואחר ההפשט היו תולין על העמודים לגמר ההפשט ולהוציא את בני מעיים והשולחנות לא היו מכונים בין העמודים ממש אלא היו רחוקין מן הננסין ד׳ אמות משמע מדבריו דלא היו בכלל יותר משמונה שולחנות אותן שהיו מדיחין עליהם את הנתחים המנוים בפ״ו דשקלים (ועיי׳ בת״י מ״ב פ״ה דמידות אות י״ד משמע ג״כ כפירוש הראב״ד וכן משמע מהרמב״ם כהראב״ד וכן משמע מלשון המשנה ב׳ פ״ב תמיד ועיי׳ מה שכתבנו...):

[23] שם. בצד מקום השולחנות היה מקום הטבעות כ״ד אמה בצפון המזבח ח׳ אמות משוך מן המזבח היו קבועים ברצפה כ״ד טבעות לכ״ד משמרות שכל משמר היה משתמש בטבעת המיוחד לה ואף שלשחיטת התמידין היה תמיד מקום אחד מיוחד לכל המשמרות (וכן משמע מפירוש הרא״ש על מס׳ תמיד). מ״מ זולת קרבן תמיד היה טבעת מיוחד לכל אחד מהכ״ד משמרות. ואף בהטבעת הסמוכה להמזבח ג״כ היה יכול הכהן לקשור שם הקרבן ואין חוששין שמא ירביץ גללים כיון דגוף הבהמה היה מפסיק בין הגלל להמזבח לית לן בה כדמשמע (יומא לו) (ועיין בסוכה נ״ו) (ועיין בפירש״י שם) והטבעת עשוי כקשת ראשו אחד מחובר ברצפה בציר ומגביה הקשת בצירו ומכניס תחתיו צואר הבהמה בשעת שחיטה כמבואר לקמן והכ״ד טבעות הנ״ל היו מונחים ברצפה בששה שורות שורה אחר שורה מדרום לצפון ובכל שורה ד׳ טבעות ממזרח למערב כאשר רשום כאן. ומן המזבח למקום הטבעות היה ח׳ אמות ומקום הטבעות היה כ״ד אמות כאשר כתבנו לעיל למן שורה לחבירתה היה ד׳ אמות בקירוב [נמצא מכותל צפון עד המזבח ששים אמה וחצי] ושם במקום אלו הטבעות היו שוחטין את התמיד. לקרבן התמיד היה מיוחד טבעת אחת לבוקר וטבעת אחת היה מיוחד לתמיד של בין הערבים ולשאר הקרבנות היה מיוחד לכל משמר טבעת אחת:

[24] בשתי ידיו. הטעם איתא (בתמיד ל״א ע״ב) שהוא דרך עכו״ם כשמקריבין זבח לעכו״ם הן כופתין אותו. ואיתא בגמ' חד אמר משום בזיון קדשים וחד אמר משום דמהלך בחוקי העמים מאי בנייהו איכא בנייהו כגון דכסיא בשיראי למ״ד משום בזיון קדשים ליתא משום חוקי העמים איכא. והרמב״ם מביא הטעם משום חוקי העמים משום דלשון המשנה משמע דלא היו כופתין אותו כלל (ת׳׳י פ״ד מ״א) ואפשר דה״ה שאר קרבנות נמי אסור כן מהא טעמא אלא נקיט בתמיד משום דביה איירי ומה שכתוב במתני׳ אלא היו מעקדין אותו פירוש הרמב״ם שהוא אחיזה בעלמא בידים (וכן מביא בלח״מ ע״ש):

[25] הכהנים אוחזין. כדמפרש במתני׳ מי שזכו באברים הולכים אחריו. ואוחזין אותו בשעת שחיטה ולא היו כופתין אותו כלל (כן פירש הרמב״ם אבל הרא״ש פי׳ דלא היו כופתין את הטלה ד׳ רגליו ביחד ולא ב׳ רגליו ביחד ולא ב׳ הידים אלא מעקדין אותו יד ורגל כעקידת יצחק והטעם משום חוקי העמים שהם היו קושרים ד׳ רגלים או ב׳ רגלים לבד וב׳ ידים לבד וכן כתב המפרש כהרא״ש וכן פירש הראב״ד וכן כתב סמ״ג עשין סימן קצ״ב אבל דעת הרמב״ם כאשר כתבנו וכן משמע מהברייתא יד ורגל כעקידת יצחק הכונה שהיה אוחז יד ורגל ביד וזה היה עקידת יצחק עיי׳ בלח״מ שם פ״א הל״י):

[26] בידיהן. ומסייעין אותו כדי שלא ישמט ויפרפר בשעת שחיטה:

[27] ראשו לדרום. דהיה נשחט על ירך המזבח צפונה (ת״י שם יומא ל״ו) ולכן הניח השוחט ראש הקרבן לדרום לצד המזבח וזנבו לצפון ולא איפכא שלא ירביץ גללים נגד המזבח שהוא גנאי למזבח:

[28] ופניו למערב. דמעקם את ראשו כדי שיהיה פני הקרבן בשעת שחיטה לעומת ההיכל כדכתיב ושחט אותו לפני ה' (ויקרא ד׳):

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[1]

[2]

[3]

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[1]

[2]

[3]

[1]

[2]

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]