עבודת הקדש (אבן גבאי)/חלק א/פרק כד
כבר הוכחנו במה שקדם לנו מן הדברים חיוב וצורך התפשטות האצילות, והיותו מוכרח להעיד במציאות ואחדות אדון יחיד, ולצורך הנבראים לקיומם, ולזה נתגלה כח האצילות בחלוק ההויות, וכמו שהוכיח זה החכם ר' עזרא בהקדמת פירושו לשיר השירים, אמר שם אז ראה ויספרה וגו', אז ראה, הביט בה במחשבה הטהורה, כמו האדם המשער את המעשה ועוסק בלבו תחלה ואחר כך מתחיל לעשות ולעסוק בו, ועל זה אמרו ז"ל מחשבתן של ישראל קדמה לכל, וכפי הציורים שהיו בה צייר באותו כלל שהתחיל ממנה. ויספרה, שלשה ספרים ספר וסופר וספור שהם חכמה ותבונה ודעת, רוצה לומר כי ההויות לא היו עומדות על סדר תכונת הבנין, והוא יתברך ויתעלה, ויתברך המשיך אותם ההויות וסדרם על סדר אחד, ועשה מהם בנין אחד ושם אחד אחר צרוף ושקול והמרה בכ"ב אותיות אשר כל אחת ואחת קשורה בחברתה מקבילות אשה אל אחותה, וגם חקרה שם אותם במדות שיש להם חקר וגבול, אף על פי שאין לה גבול מצד התחלת עצמה. ויאמר לאדם הידוע הן יראת אדני היא חכמה היא מדת טובו של הקב"ה, והכל נאצל ויצא מזיו החכמה ומתברך משם תמיד באין הפסק, עד כאן דבריו:
ואחר שהוכרח וחוייב היות ההויות נמשכות וסדורות על זה הסדר ונתפשות בהרהור ומחשבה, ולא יביא זה לחשוב ולומר כי אחר שנאצלו על זאת התכונה שמא חס ושלום נפרדו מן המאציל, לכן באה החכמה העליונה האמיתית להשרישנו בתורה הקדושה ובמצותיה שרש הייחוד האמיתי הידוע המקובל מפי יודעיו באמת, לנטוע בלבבות המאמינים שעם שנאצל אצילות ההויות משרש השרשים לא נפרד ממנו, אבל הוא בו באחדות:
ולזאת הכוונה ולהעיד על זה נצטוינו במצות הייחוד, והתורה ומצותיה סובבות על זה כי הוא הכוונה בהם, והוא אמרו במשנה תורה והיה אם שמע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את יי' אלהיכם, ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, יאמר כי קבלת המצות היא לתכלית האהבה והעבודה בכל לב ובכל נפש, ואמרו בספרי אי זו היא עבודה שהיא בלב זו תפלה, והכוונה להם ע"ה בזה על הייחוד כי בכוונת התפלה הראויה מתיחדים הדברים בשרשם, והכוונה הראויה היא העבודה האמיתית ויחדו התפלה משאר המצות עם שכל המצות צריכות כוונה ראויה, לפי שהתפלה היא עבודה רוחנית כולה תלויה בלב ועקרה המחשבה, והוא הדין לכל המצות המעשיות שהם דרך אל הייחוד האמיתי כקבלת חכמי האמת. לפי שהעבודה הזאת שהוא ייחוד הכל עד אין סוף הוא תקון הכבוד וצורך גבוה ומן הטעם שכתבנו, לזה הוא יתברך שואל אותה מישראל והוא אמרו ועתה ישראל מה יי' אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה את יי' אלהיך, ללכת בכל דרכיו, ולאהבה אותו, ולעבד את יי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך:
הנה יורה כי העבודה על הדרכים האמורים בפסוק היא בידינו ותכליתה לתקן הכבוד, ולזאת הכוונה הוא שואל אותה ממנו, כי הנה הכבוד מתיחד משני צדדין כדמיון המאור הנאחז בפתילה, שהרי יש במאור ההיא גוון לבן וגוון תכלת, והתכלת מצד מעלה נאחז ומתיחד בגוון הלבן, ומלמטה מתיחד ונאחז בפתילה המתקנת אותו להאיר, ולולא הפתילה לא היה מקום אל זה התקון, כן ישראל הם כדמיון הפתילה אל הכבוד שהוא נאחז ומתיחד בה והם מתקנים אותו להאיר, ומצד התקון ההוא מתיחד הכבוד ונאחז למעלה באור הלבן, והדרך לזה הוא קיום התורה והמצות והעבודה בכל לב ובכל נפש:
ובענין השאלה הזאת הקשו בברכות פרק אין עומדין אטו יראה מלתא זוטרתי היא, והא אמר רבי חנינא משום רשב"י אין לו להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים שנאמר יראת יי' היא אוצרו, אין, לגבי משה מלתא זוטרתי היא, משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול, יש לו דומה עליו ככלי קטן ואין לו דומה עליו ככלי גדול עד כאן:
ועל דרך האמת כי מדת היראה לגבי משה איש האלהים מלתא זוטרתי היא, כי מקום השגתו למעלה הרבה ממקום היראה, אבל עדיין יקשה דלגבי ישראל לאו מלתא זוטרתי היא, ויקשה עוד למה לא הקשו גם כן מן המעלות הנזכרות בפסוק שהם למעלה מן היראה וכלם בכלל השאלה הם:
והתר הספק הראשון על דרך החכמה כי אפילו לגבי ישראל היראה נקל להם להשיגה, כי משם נשתלשלו נפשותיהם לחול בהם והיא אם הבנים, וזה אם יכינו עצמם להיות לה כסא כבוד להיות דבקים בה תמיד בלא פרוד כמשל הפתילה אל האור וכמו שכתבנו, ולפי שמשה נאמן בית דבק תמיד אמרו לגבי משה מלתא זוטרתי היא, כי מקום נבואתו למעלה בשם המיוחד, ולזה נקרא איש האלהים כד"א איש נעמי, אבל לגבי ישראל פעמים שהאילן נושא פירותיו וסובלם, ופעמים שהוא משירם, והכל כפי התעוררותם במעשיהם, לכן שאל מהם תקון הכבוד וייחודו תמיד בלא פרוד, והוא אמרו ליראה את יי' אלהיך:
והתר הספק השני כי אין השאלה כי אם ליראה, לפי שהיראה פתח והתחלה להשגת שאר המעלות, ושעור הכתוב מה יי' אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה את יי' אלהיך, כדי שימשך ממנה ללכת בכל דרכיו וגו', ולהורות זה לא בא ללכת בוא"ו, ואמר לשמור את מצות יי' ואת חקתיו, בא לפרש כי השגת היראה היא השמירה מעבור על המצות והחקים, כי זה יגרום הפרוד והקצוץ ביניהם לבין אביהם שבשמים כי יסתלק האור מן הפתילה ויכבה, וכבר אמרו ז"ל השמר, פן, ואל, אינו אלא לא תעשה, ואמר לטוב לך להורות כי צרכם וצורך גבוה בידם, וזה בתקון הכבוד וייחודו במעשיהם הטובים וקיום המצות והשמרם מן העברות:
ובספר מראות הצובאות אמר בזה הלשון, בא וראה שאין התעוררות להדלק זה האור של תכלת ולהדבק באור הלבן, אלא על ידי ישראל שהם מתדבקים בו למטה. בא וראה אף על פי שדרכו של זה האור של תכלת שחור להכרית כל מה שיתדבק בו למטה, ישראל מתדבקים בו למטה וקיימים בקיומו, לפי שנפשם ממנו ולא ממקום אחר, הדא הוא דכתיב ואתם הדבקים ביי' אלהיכם, ולא אמר אלהינו כלומר באותו האור תכלת שחור שאוכל ומכלה מה שנדבק בו למטה, ואתם מתדבקים בו וקיימים שנאמר חיים כלכם היום, עד כאן:
עוד שם ה"א אחרונה של שמו הקדוש הוא אור תכלת שחור המתאחד ביה"ו שהוא אור לבן המאיר והבן זה, בא וראה פעמים אור זה של תכלת נקראת דל"ת, ופעמים ה"א, בזמן שאין ישראל מתדבקים לו לתחתון להדליקה וליחדה באור הלבן אזי היא דל"ת פירוש דלה ומסכנה, ופעמים שמעוררים אותה להתחבר באור הלבן אזי נקראת ה"א, שנאמר כי יהיה נערה בתולה נער כתיב בלא ה"א, מאי טעמא לפי שלא נתחברה עם הזכר, וכל מקום שלא ימצא חבור זכר ונקבה ה"א, לא נמצא ועולה משם ונשאר דל"ת, כי כל זמן שמתחברת עם האור הלבן המאיר נקרא ה"א כי בזה יתיחד הכל והוא נדבק באור לבן, וישראל דבקים בו למטה ועומדים תחתיו להדליקו ובזה יתיחד הכל עד כאן דבריו:
הנה יתבאר מכל זה שרש הייחוד וצרכו והיותו ביד ישראל, והטעם להביא בלבבות אמונתו לדעת כי עם שנאצלו ההויות לא נפרדו מן המאציל, ולזה נצטוינו בו כמו שכתבנו למעלה, והוא מה שרצינו לעבוד בו בזה הפרק: