עבודת הקדש (אבן גבאי)/חלק א/פרק כ

תבנית:עבודת הקודש (גבאי)

כבר התבאר במה שקדם כי עשה הקב"ה את האדם בדמות הכבוד העליון לתכלית שיתקן הכבוד וישלימהו במעשיו הטובים, והתקון ההוא הנדרש ממנו הוא ייחוד השם המיוחד בכחותיו עד אין סוף, וזהו עשיית הרצון והטוב בעיני יי' ואם דרך הדרך לא טוב ונטה אל צד הרע שבו לעשות הרע בעיני יי' לעבור על מצותיו, הרי הוא מקלקל ומפריד אלופו של עולם ומקצץ נטיעות הגן הקדוש, והקלקול הוא לפי המקלקלים אם יחיד ואם רבים:

והיות זה כן כבר נמצא לחכמי האמת מבואר ובפרט במדרשו של רשב"י עליו השלום בהרבה מקומות ממנו, ומהם בפרשת אחרי מות דף ע"ד. אמרו שם בזה הלשון, רבי יהודה אמר בשעתא דאסגיאו זכאי בעלמא דסלקין ריחין טבאן, כנסת ישראל מתברכא ממלכא קדישא ואנפהא נהירין, ובשעתא דאסגיאו חייבין בעלמא, כביכול כנסת ישראל לא סלקא ריחא ואטעמת מסטרא אחרא מרירא כדין השליך משמים ארץ, ואנפהא השוכן. ר' יוסי אמר בשעתא דאסגיאו זכאין בעלמא כתיב שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, ובשעתא דאסגיאו חייבין בעלמא כתיב השיב אחור ימינו. רבי חזקיה אמר מהכא ונרגן מפריד אלוף, כלומר פריש מלכא ממטרוניתא הה"ד ערות אביך וערות אמך לא תגלה:

עוד שם כל זמנא דישראל עבדין רעותא דקב"ה, קב"ה עביד מדוריה בכנסת ישראל, מאי טעמא בגין דישראל ברא בוכרא לקב"ה דכתיב בני בכורי ישראל, אימא דא כנסת ישראל דכתיב ואל תטוש תורת אמך:

עוד שם חמי מה כתיב בן חכם ישמח אב, בעוד דהאי בר אזיל באורח מישור והוא חכימא ישמח אב דא מלכא דלעילא, ישמח אב סתם, אשתכח האי בר באורח תקלה, מה כתיב ובן כסיל תוגת אמו ולא אביו ורזא דמלתא ובפשעכם שולחה אמכם, ולהיות זה כן וישראל שהם בנים ליי' אלהיהם גורמים קלקול העולמות או תקונן כפי מעשיהם, כי המפתח מסור בידם, ולפי שראה הקב"ה אחריתם איך היו עתידים לקלקל ולגרום פרוד בין השני דודים נתרעם והוכיחם על זה באמרו, הליי' תגמלו זאת, וה"א זאת רבתי רמז לה"א ראשונה שבשם, סוד התשובה:

וסוד הענין לומר הליי' תגמלו זאת תגרמו במעשיכם הרעים להפריש זאת שהיא כנסת ישראל ה"א אחרונה שבשם מן ה"א ראשונה, ותגמלו לשון הפרשה והבדלה הוא כמו ויגדל הילד ויגמל. ובסוטה פרק ואלו נאמרין מאי גלמודה כמ"ד גמולה דא מבעלה. פירוש בדלה. עם נבל ולא חכם תרגם אונקלוס עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו, וכתב עליו הרמב"ן ז"ל עשאו מן נבל תבל שפירש בו מלאה תלאה, יאמר עם שנלאו בעשיית התורה ולא יתחכמו שהיא לטוב להם כל הימים עד כאן. ולדעתי עשאו מן כאלה נובלת עלה, ועלהו לא יבול. וכוונתו ע"ה בזה מה שאמרו רז"ל בבראשית רבה נובלת חכמה של מעלה תורה, והרמז על תורה שבכתב הנחקקת מספירת תפאר"ת הנקראת תורה שבכתב שנאצלה ויצאה מחכמה עליונה, ולזה תרגם במלת נבל דקבילו אוריתא, ואמר ולא חכם שהיה להם להתחכם מן התורה שקבלו בחכמה העליונה שממנה נחקקה התורה. הלא הוא אביך קנך החכמה העליונה נקראת אב, שמשם נאצל הכל ושם היה גנוז, והוא הקן ששם צפרים יקננו, ושם י"ה שהעלו לחכמה עולה ק"ן, וגם הוא מלשון קנין כי קודם שנאצלה החכמה מאויר שאינו נתפש, היה הכל באפיסה גנוז בחביון עוז סתר עליון, עד שנבקע אויר הקדמון בכח אין סוף ונאצלה החכמה שהיא יו"ד שבאויר, ואז נעשית קנין כי קנתה הכל מרום מעלה, ובה היו הספירות והנשמות שהיו עתידות לחול בגופי הנבראים, והכל בערבוביא כדמיון היין שהוא מעורב בשמריו, והכסף בסיגיו עד שקנה כל אחד מקומו הראוי לו, היין נברר ונבדל משמריו ויצאו לחוץ, וכן הכסף נצרף והוגה מן הסיגים, כן בחכמה היו כל הדברים, הן אותם שהם קדש קדשים, הן אותם שהם חול, ומשם נאצל כל אחד וקנה מקומו הראוי לו, הקדש במקומו והחול במקומו, הקדש הוא חלקם של ישראל, ולזה נקראו קדש, קדש ישראל ליי' ראשית תבואתה, המשובח שבתבואה שהיתה בחכמה העליונה שהיא ראשית דרכי אל, והמוץ והתבן שהוא החול הוא חלק האומות. ולהורות על זה אמר קנך כי ישראל הם קנין החכמה, וגם הוא הקן כי כמו שהקן הוא היסוד הראשון בהוית העופות, כן החכמה היא יסודן של ישראל, והיא אשר עשאן וכוננן, והוא אמרו הוא עשך ויכוננך:

אחר כך בא להפריד זה הכלל הנפלא ואמר. זכר ימות עולם שהם הספירות הנאצלות מחכמה שהם קיום העולם והכל נהיה בהם. בינו שנות דור ודור שנות לשון שנוי ותמורה, והרמז על הדברים שנבראו בצד החול שמהם כל השנויים והתמורות עם שיסוד הכל היה בחכמה, ולפי שהוא דבר סתר אמר בינו. וגם הוא רמז על מדת בי"נה שקבלה כל הדברים מחכמה:

ולפי שכל זה צריך חכמה גדולה מקובלת מאיש חכם מקובל בזה אמר, שאל אביך ויגדך וגו' בהנחל עליון גוים, בא לבאר כי דוגמא ורמז אל מה שאמרנו הוא הנחל עליון הגוים אל שרים שהם הסיג והשמרים שרמזנו למעלה, ומשם נשתלשלו האומות כלם, ולזה היו חלקם ונפלו בגורלם ונחלתם, וישראל היו חלק הקדושה והטהרה, והכל זה כנגד זה, בהפרידו בני אדם, כי ממקום הפרוד באו ולזה נפרדו, וישראל ממקום הייחוד היו, ולזה נתיחדו לעם סגולה, וכל אחד נמשך אחר שרשו למעלה, יצב גבלת עמים למספר בני ישראל, שבעים אומות למספר שבעים נפש שהיו יורדי מצרים ואלו ואלו דוגמא עליונה. כי חלק יי' עמו, אמר כי בני אדם נפרדו לפי שנשתלשלו ממקום הפרוד, אבל ישראל שהם חלק יי' שהוא הייחוד שנשתלשלו משם הם נחלתו:

וידוע כי האותיות כשאינן נקודות יש להם פנים הרבה ומקבלות כל צורה, ובלבד שתהיה הצורה מסכמת ומעידה על מוצא התורה שהיא החכמה האמיתית, ולזה צריך שיפורשו דבריה באופן שיסכימו ויעידו עליה, ולזה בספר תורה שאינו נקוד נוכל לקרא עמו בחיריק תחת העי"ן, והכוונה כי האומות נפרדו ממקום הייחוד והקדושה, וישראל שהם חלק יי' נשארו עמו לא נפרדו ממנו, ולזה יעקב חבל נחלתו כי נבחר לעם סגולה מכל העמים. וממה שכתבנו יתבאר אמרו ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי:

ויתבאר עוד שישראל אי אפשר בהם החלוף באומה אחרת כלל, ולא הכליון, והוא אמרו כי אני יי' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם, כל זה הוכיחם ונתרעם עליהם לראותו שהיו עתידים לחטא לפניו ולקלקל ולקצץ ולהפריד בייחוד שנצטוו עליו ונבחרו לזה, והנה הם כפויי טובה כאביהם הראשון שכפה בטובה גם הם כפו בטובה, ובחסד הגדול שעשה עמהם כי לקח אותם לחלקו, ובחר בהם וספק צרכיהם, כי חלק יי' עמו וגו' ימצאהו בארץ מדבר וגו' ושאר החסדים רבו מספור:

ומזה יתבאר שאי איפשר לישראל לצאת מרשותו של הקב"ה ולהתערב בשאר האומות לפי ששמו של הקב"ה משותף בהם, ואין עמו אל נכר, גם הם לא יתערבו באומות הבאים מכח אל נכר, ומזה הטעם גם כן אי איפשר בהם הכליון:

ואמרו בתעניות ירושלמי פרק ב' בזה הלשון, ריש לקיש בשם ר' ינאי אמר שתף הקב"ה שמו בישראל, משל למלך שהיה לו מפתח של פלטורין קטנה, אמר המלך אם אני מניחה כמות שהיא היא אבודה, אלא הריני קובע בה שלשלת שאם אבדה תהא שלשלת מוכחת עליה, כך אמר הקב"ה אם אני מניח את ישראל כמות שהן הם נבלעים באומות העולם, אלא הריני משתף את שמי הגדול בהם והם חיים. מה טעם וישמעו הכנעני וכל יושבי הארץ ונסבו עלינו והכריתו את שמנו, ומה תעשה לשמך הגדול שהוא משותף בנו עד כאן. ישראל הם המפתח שהם אשר נמסר בידם לפתוח הפלטורין של מלך או לסגור כרצונם, והכל כפי מעשיהם, אם נוטים לצד הטוב ומקיימים התורה והמצות פותחים המעין, וממשיכים האור והשפע אל כל העולמות, ומברכתם יבורכו גם הם הגורמים, ואם נוטים לצד הרע סוגרים המעין, ומסתירים הפנים המאירים מהם ונמסרים ביד הצד ההוא אשר המשיכו עליהם, ונמכרים ביד האומות שבאו מכח הצד ההוא, והכל כפי מה שהם מעוררים, והוא משל המפתח:

ולפי שבא החפץ והרצון לבחור אומה אחת תהיה חבל ונחלה לשמו הגדול, וראה שאם תהיה האומה ההיא כשאר האומות שאין לו יתברך שום שתוף בהם, כי חוץ ממחיצתו הם שהם מצד הטומאה, הנה גם האומה ההיא אשר יבחר לחלקו תטמע ביניהם ותאבד כמוהם, כי אין ביניהם הפרש לשתוכר ותצויין שהיא נחלת יי בייחוד מכל אומה, לכן קבע במפתח ההוא שלשלת והוא שלשלת הייחוד סוד האצילות שנשתלשלו משם, והם חלקו מיוחדים לו, והוא השם הגדול המיוחד שהוא משותף בהם ובו הם חיים, ולא יאבדו ולא יטמעו בין האומות, כי בו הם מצויינין ונכרים כי הם חלק יי' ונחלתו, אשר ברר והבדיל לו, כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך יי:

ולזה אמר והכריתו את שמנו ומה תעשה לשמך הגדול כביכול שאין השם שלם אלא בהם, ולזה אי איפשר בהם החלוף ולא הכליון, כי הם צורך גבוה והגבוה צרכם, כי לולי ששמו משותף בהם היו אובדים, אשרי העם שככה לו אשרי העם שיי' אלהיו: