עבודת הקדש (אבן גבאי)/חלק א/פרק יג
אמרו בואלה שמות רבה בזה הלשון אלהי אבותיכם שלחני אליכם, אותה שעה נתברר משה על עסקיו שנתירא אם ישאלו לו מה שמו מה אומר אליהם, באותה שעה היה מבקש משה שיודיענו הקב"ה את השם הגדול, ויאמר אלהים אל משה א"ר אבא בר ממל א"ל הקב"ה למשה שמי אתה מבקש לידע לפי מעשי אני נקרא, פעמים שאני נקרא באל שדי, בצבאות, באלהים, ביי, כשאני דן את הבריות אני נקרא אלהים, וכשאני עושה מלחמה ברשעים אני נקרא צבאות, וכשאני תולה על חטאיו של אדם אני נקרא אל שדי וכשאני מרחם על עולמי אני נקרא יי, שאין יי' אלא מדת רחמים שנאמר יי' יי' אל רחום וחנון, הוי אהיה אשר אהיה אני נקרא לפי מעשי ע"כ:
הנה ירמזו לנו ע"ה שני דברים מוכרחים מאד ומחוייבים בידיעת הייחוד ובאצילות האלהות, האחד, והוא מה שהשתדלנו בבאורו בפרק הקודם לזה כי הש"י הוא אחד בתכלית האחדות, ואם נקחהו בערך אל הבחינות המתחלפות בערך פעולותיו בנבראים, כן יקרא בשמות מתחלפים לפי חלוף הבחינות והפעולות, עם היות שעצמותו ית' אחד וזהו יסוד הכל, וכמו שכתבנו באורו בארוכה למעלה בס"ד:
והשני, כי כמו שחוייב והוכרח שיקרא בשמות מתחלפים לפי חלוף הבחינות והפעולות כן חוייב והוכרח אצילות המדות שהם אבות ושרשים לשמות ההם, ושיהו עשר לא פחות ולא יותר, וכמו ששנינו בספר יצירה עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשרה, וזהו שאמרו שנתברר משה בעסקיו ורצה לעמוד על בירור כל זה, וזה בקשתו שיודיענו הקב"ה את השם הגדול:
ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ס"ה ע"א) אמרו בזה הלשון א"ל אי ניחא קמיה דאבא הא שמענא בהאי דכתיב אהי"ה אשר אהיה ולא קאימנא ביה. א"ל אלעזר ברי הא אוקמוה חבריא והשתא בחד מלה אתקשר כלא, ורזא דמלה הכי הוא אהי"ה דא כללא דכלא, דכד שבילין סתימין ולא מתפרשין וכלילן בחד אתר כדין אקרי כל דלא אתגליא בתר דנפק שרותא וההוא נהר אתעביד לאמשכא כלא כדין אשר אהי"ה, כלומר עד כאן אהי"ה אהי"ה זמין לאמשכא ולאולדא כלא אהי"ה כלומר השתא אנא הוא כללא דכל פרטא אשר אהי"ה דאתעבדא אימא וזמינא לקבלא פרטין כולהו ולאתגליא שמא עילאה. לבתר בעי משה למנדע פרטא דמלה מאן הוא, עד דפריש ואמר יהו"ה דא פרטא והכא לא כתיב אשר אהי"ה. ת"ח היך נחית מדרגא לדרגא לאחזאה קב"ה למשה, בקדמיתא אהי"ה כללא דכלא סתים לא אתגליא כמא דאמינא, וסימן אהי"ה אצלו אמון, וכתיב לא ידע אנוש ערכה, לבתר אפיק ההוא נהרא אימא עילאה ואתעברת דזמינא לאולדא ואמר אשר אהיה זמינא לאולדא ולאתקנא כלא, לבתר שרי לאולדא ולא כתיב אשר אלא אהי"ה, כלומר השתא יפוק ויתתקן כלא, בתר דנפיק כלא ואתתקן וכל חד וחד באתריה שביק כלא ואמר יהו"ה דא פרטא ודא קדמא, ובההיא שעתא ידע משה רזא דשמא קדישא וסתים גליא ואדבק במה דלא אידבקו שאר בני עלמא, זכאה חולקיה ע"כ:
הנה באר המאור הקדוש ע"ה כי הוא ית' גלה למשה ע"ה סוד השם הגדול שהוא אצילות האלהות, ואיך נמשך המעין מראש המחשבה עד סופה, ואמר שהכל היה סתום וגנוז בחכמה עליונה, והיא כלל הכל והיא סתימא ונסתרה, ועל זה אמר לו אהי"ה שהוא כלל כל האצילות וכל הנתיבות והכל נסתר ונעלם, וכמו שאמר ואהיה אצלו אמון ואמרו בב"ר אמון מכוסה. אמון מוצנע. והכוונה על חכמת אלהים שהכל היה שם סתום ונסתר והיא כלל הכל, וכאלו היה הכל עדיין בחביון אויר הקדמון ואין שם היכר בכבודו, עד שנמשך המעיין ונתגלה גילוי דק פנימי נעלם, ועדיין היה הכבוד נעלם עם שהיה מזומן יותר להגלות ולהמשך מבראשונה, והוא אמרו אשר אהי"ה, והוא שאם הבנים נתעברה כלומר קבלה הכל מחכמה, ושם היה הכל מזומן להמשך בפרט, ועדיין היה הכל גנוז וסתום דרך העלם, עם שהיה שם יותר מזומן להגלות ולהאצל, עד שבא הרצון הפשוט והגיע העת להגלות ולהמשך בשלמות המחשבה אמר אהי"ה כלומר עתה ימשך ויתקן הכל בשלמות השם הגדול, ולזה לא אמר אשר שהיה נראה שעדיין לא הגיע עת התקון וההוצאה כי אם הזמנה בלבד, ואז נאצל הכל עד גמר המחשבה ושלמות השם הגדול לתקון המציאות, ולזה פרט לו הקב"ה למשה ואמר לו כה תאמר אל בני ישראל יהו"ה אלהי אבותיכם וגו' והוא המשך המעיין בפרט, ואז ידע ועמד על סוד השם נסתר ונגלה, נסתר, בהיותו סתום ונעלם בחכמה שהוא כלל, ומזומן להמשך בבינה, והוא היות הכל נסתר עדיין, נגלה, אחר שנמשך הכל בפרט עד סוף המחשבה, כי קודם כשהיה הכל בחכמה לא היה אפשר להברא שום דבר ולא קיומו כי אין שם דבר בו יברא כי הכל היה נעלם, ולפיכך הוצרך להמשך משם דבר יהיה כלי ומקום לבריאת הנמצאים ולקיומם והיא בינה, ועדיין היה הכל בהעלם ההוא ולא היה איפשר הקיום בו עד שנאצל הכל בפרט ואז היה אפשר הקיום ונשלמה הכוונה, כי מחסד הוא התחלת הבנין ומשם נברא העולם כי משם ולמעלה הכל נסתר אין התבוננות ולא שום השגה בו, ולזה הוצרך אצילות השבעה כי הם ימי בראשית, ולזה היה האצילות כלו עולה למנין עשר, כי מצינו עשרה מאמרות בבריאת העולם, ואם כן מוכרח היה החשבון הזה, וגם לצורך התורה שהיא משם ולזה היו עשרת הדברות בחשבון הזה. וכבר התבאר כי לפי חלוף הבחינות והפעולות הוצרכו חלוף השמות, וכמו שאמרו במאמר שהבאתי למעלה לפי מעשי אני נקרא וכו' כשאני דן את הבריות אני נקרא אלהים. וידוע למקבלי האמת כי שם אלהים הנזכר בכל מקום בתורה פעמים שהוא מורה על מדת הדין הקשה סוד פחד יצחק, ופעמים על מלכות בית דוד סוד מדת הדין הרפה, ולפעמים יבא מן הדין לדון את הבריות במדת הדין הקשה כפי רוע מעשיהם. ולפעמים יבא מן הדין לדונם במה"ד הרפה, והכל כפי קלקולם הרי שהוצרכו שניהם. ועוד הוצרכו ב' מדות לעשות מלחמה ברשעים, והם צבאות של מעלה נצ"ח והו"ד, וזה אמרם וכשאני עושה מלחמה ברשעים אני נקרא צבאות. ועוד הוצרכה מדה אחת לתלות בה על חטאיו של אדם כי יש תקוה אולי ישוב, והוא צדיקו של עולם ויסודו הנקרא אל שדי. והוא אמרם וכשאני תולה על חטאיו וכו', והוצרכה מדה אחרת לרחם על העולם בהיותם ראויים לה והיא מדת תפארת, ולפעמים יהיה הרצון לפניו להתחסד עם עולמו ולזה הוצרכה מדת החסד והם ע"ה כללו שתי המדות בשם מדת דין, ובזה נשלמו שבע מדות הבנין שהם לצורך העולם, שהם אבות ושרש לאלו השמות שהוא נקרא בהם עם חלופם, לא בבחינת עצמו כי אם בחינת נבראיו:
וכל אלו המדות כלולות אלו מאלו ובכל אחת דין ורחמים, להורות על המאציל שהוא מדת בינ"ה שממנה הדין מתחיל להאצל אלא שהיא רובה רחמים, להאחזה למעלה בעולם הרחמים ולפיכך שם י"הוה הנקוד בנקוד אלהים מורה עליה הכתיבה רחמים לפי שהיא נקשרת בעולם הרחמים והנקוד דין לפי שממנה נאצל בכל הספירות של מטה, ולזה היו כלם ככה כלומר כלולות אלו מאלו להורות שכלם מעיקר אחד, וכח כולן אחד ולמעלת המדה ההיא לא היה העולם ראוי וכדאי לה, אלא שהוצרכה להאציל השאר, וכל שכן מה שלמעלה לה שאין הקיום בהם אל הנמצאים, כי אין לנמצאים בהם התבוננות והשגה כי הם למעלה מעולמם, ואין אדם מתבונן אלא בעולמו וכמו שכתבנו במה שקדם, אלא שהוצרכו המדות ההם לשלמות האצילות בנשארים ולקיומם וכמו שכתבתי, אשר מכל זה יתבאר חיוב והכרח היות האצילות בחשבון הזה שהוא עשר ספירות, וכבר כתבתי כי לא היה שום שינוי לא במאציל ולא בנאצל וחלילה:
ולזה רמזו באמרם בואלה שמות רבה ר' יצחק אמר א"ל הקב"ה למשה אמור להם אני שהייתי, ואני הוא עכשיו, ואני הוא לעתיד לבא, לכך כתיב אהי"ה שלשה פעמים ע"כ. והכוונה כי לפי שאמרו למעלה לפי מעשי אני נקרא, פעמים שאני נקרא באל שדי, בצבאות, באלהים, ביי, והוצרך להקרא בשמות מתחלפים לפי חלוף הבחינות והפעולות הנמשכות מאתו אל נבראיו, אשר לזה חוייב והוכרח האצילות בחשבון זה וכענין שבארנו למעלה, ואולי יחשב שהיה כל זה שינוי בעצמו אחר שהאציל וגלה המדות מאורו מה שלא היה כן קודם ויהיו, שינוי במאציל ובנאצל, לזה אמר שכתב ג' פעמים אהי"ה להורות כי כמו שאין בו שינוי ולא חדוש דעת קודם שהאציל אצילותו בו, והיה צודק בו אז שם אהי"ה שהוא מורה אחדות והיות בענין אחד תמיד מבלי שינוי ותמורה, כי אל"ף שבו מורה אחדות, ושאר האותיות יורו הויה ומציאות בענין אחד לאי"ן סוף, כן אחר שהאציל וגלה כחותיו בו יצדק השם ההוא בעצמו, וכן לעתיד לבא אחר שוב ההויות כלם אל מקורם יצדק השם ההוא בעצמו. יתבאר מכל זה אם כן שחלוף השמות ומנין הספירות לא יחייבו רבוי כלל באדון יחיד שהוא שוה לכל, והכל מתאחד באחדותו ובהשואתו והוא אחד בהם, ולפי חלוף הבחינות בו בהצטרף אל פעולותיו המתחלפות יקרא בשמות רבים, והוצרכו עשר ספירות שהם אבות ושרשים אל השמות ההם ולקיום הנמצאים, והכל מצד המקבלים, וזה מה שבקשתי באורו בזה הפרק: