עבודת הקדש (אבן גבאי)/חלק א/פרק י

תבנית:עבודת הקודש (גבאי)

הפועל כל מה שיהיה ביתר שאת ומעלה ושלמות יורה יותר על פועלו היותו בתכלית השלמות, וכל מה שיהיה הפועל ההוא מתיחס אל פועלו בשלמות ומעלה יורה יותר על מציאות פועלו והיותו שלם לאי"ן סוף, שאם היה שהפועל ההוא מתאחד בעצם הפועל ולא נפרד ממנו הנה זה יורה על היות הפועל ההוא שלם מכל צד בתכלית השלמות, וממנו יתבונן המבין לדעת מציאות פועלו ושלמותו, מה שלא ימשך כל זה אם היה הפועל נפרד מן הפועל וחוץ ממנו:

ואחר זאת ההקדמה האמיתית אומר כי כבר הסכימו כל החכמים והעלו ונמנו וגמרו כי ראוי לסלק מהאל ית' כל חסרון להיותו הוא השלמות בעצמו. ולזה אומר כי להיות האצילות שלמות מבלי חסרון כי הוא עצם האלהות, חוייב שיהיה בזאת המעלה והשלמות, רצוני, נאצל לא נברא כי הנאצל אינו נפרד מן המאציל, והוא שלמות מבלי חסרון להיותו במאציל באחדות, מה שאין כן הנברא שהוא חסר, להיותו חוץ מן הבורא ונפרד ממנו, ופועל כזה תהיה הוראתו על פועלו חסרה, ואולי לא יורה עליו כלל להיותו רחוק ממנו ובלתי מתיחס אליו ולא נערך אליו ולא דומה לו, ובמה יודע איפה מציאות שרש כל השרשים ותוכר מעלתו אם כן, כי מצד הנברא החסר הרחוק ממנו לא יודע כלל, לא נשאר אם כן כלי בו נשיג מציאותו כי אם במה שהאציל, שיש לו ערך ודמיון עמו במה שהוא בו באחדות, כי ממנו נתבונן בו לדעת מציאותו ולהכיר שלמותו שהוא בלתי בעל תכלית:

ולזה היה המציאות הנמצא ממנו תחלת אצילות מדותיו להיות כח האצילות שלם, מה שאין כן כח נברא שהוא חסר, שאם לא היה כח האצילות שנוטלין ממנו ואינו חסר היאך היינו מכירים שפע השלמות הבא מאי"ן סוף, כי כל בריה כשנוטלין ממנה תתחסר ותתמעט, מה שאין כן האצילות שכחו שלם להשפיע בשלמות מבלי חסרון להיותו מיוחד בשרשו שהוא מקור השלמות והשפע, ואם כן אצילותו היה מאתו להורות על מציאותו ועל שלמותו להיות לו יחס וערך ודמיון עמו, מה שאין כן בשום נברא מן הנבראים:

ויעיד על כל זה קצת מקראות מהמזמור המיוחס לאברהם אבינו עליו השלום הנקרא איתן האזרחי, (תהלים ע"ט) שהוא בעל החסד, כי הוא אשר עמד במקום מדת החסד לעשות חסד עם כל באי עולם להביאם באמונת הייחוד האמיתי לזכותם, וכמו שאמרו בבהיר מאי וישמור משמרתי (בראשית כ"ו ה') כך אמרה מדת החסד כל ימי היות אברהם בעולם לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי שהרי אברהם עמד במקומי וכו', ולזה פתח בזה המזמור במדת החסד שהיא מדתו, והנה הוא מפרסם בו מלאכתו שהוא הדעת האמונה האמיתית, ואמר חסדי יי' עולם אשירה לדור ודור אודיע אמונתך בפי, ובאר זה ואמר כי אמרתי עולם חסד יבנה, כי ממדת החסד ולמטה הוא בנין העולם, כי משם ולמעלה אין התבוננות והשגה כי הוא עולם נעלם. שמים הם שמו של הקב"ה כמו שאמרו בבהיר ומנא לן דהשמים הוי הקב"ה דכתיב ואתה תשמע השמים וגו'. תכין אמונתך בהם, הוא מה שכתבנו למעלה כי במדותיו הנאצלים מאורו הכין אמונתו כי מהם יודע מציאותו, והמשיך ואמר כרתי ברית לבחירי וגו', הכוונה על מלכות בית דוד ליחדו בשמים הנזכרים ולזה תכפם זה לזה, ולהורות שהוא מתפרנס משם וחוט של חסד משוך עליו:

ובמדרש שוחר טוב שמים תכין אמונתך, ולא השמים בלבד אלא אף הכסא אינו עומד אלא בחסד שנאמר והוכן בחסד כסאו. משל למה הדבר דומה לכסא שיש לו ארבע רגלים והיה אחד מהם מתמוטט נטל צרור וסמכו, כך היה הכסא של מעלה כביכול שנתמוטט עד שסמכו הקב"ה, ובמה סמכו בחסד, הוי עולם חסד יבנה ע"כ, ויודו שמים פלאך יי' ההודאה הוא הפרסום וההודעה וגילוי הדבר שהיה מופלא ומכוסה, אמר כי השמים האלה שהם שמו ית' נאצלו לפרסם על ידם המופלא הוא אדון יחיד ולהודיע מציאותו, אף אמונתך בקהל קדושים, ר"ל אף יודיע האמונה האמיתית הזאת השמים שהם בקהל ישראל בניו הנקראים קדשים כי משם נתנה תורה להם והם הנותנים כי על ידה משיגים כל זה ומתפרסם המציאות הנעלה, כי מי בשחק יערוך ליי' הוא נתינת טעם לכל האמור כי הוכרח וחוייב להאציל ממנו מדותיו לפרסם זה, כמו שהודענו כבר כי הנברא כחו חסר ולא יספיק לזה, והוא אמרו כי מי בשחק, רמז לגלגלים המורגשים כלומר מי מכולם יערך ליי' להודיע זה, כי אין להם ערך ויחס עמו לפי שהם גוף הווים וגם יפסדו בהגיע עתם, ואין צריך לומר אלו אלא אפילו הנבראים הנוראים שהם פשוטים ונצחיים והם המלאכים, והוא שאמר ידמה ליי' בבני אלים, ואמר ידמה בהם, לפי שיש להם קצת דמיון עמו להרותם נבדלים מחומר, ועם כל זה לא יספיקו לזה כי הם נבראים והנברא חסר, אבל האצילות יש בו די לזה והוא הפתח ליכנס אליו ית' ועל ידו הוא מתפרסם ונודע ומתקלס, ונערץ בסוד קדושים, כלומר בקהל כמו לא ישבתי בסוד משחקים, והוא נורא על כל סביביו, על כל מי שהוא סבתם, יי' אלהי צבאות מי כמוך חסין יה וגו', הורה על האצילות שהוא מתפרסם ומתקלס על ידו, כי באמרו ה' אלהי צבאות הרמז על שבעת אבני הבנין, ובאמרו י"ה הרמז על שלשה ראשונות שהם נכללים בשם זה, ואמר חסין, על השרש הנעלם שהוא תקיף בהם ועל ידם מודיע גבורותיו ונוראותיו, ואמר ואמונתך סביבותיך וכלומר כי אמונת מציאותו נודעת על ידיהם שהם מסובבים ממנו והם סביבו, כלומר מתיחדים באמצע יחודו מה שלא יושלם זה על יד שום נברא לפי שאין לו שום יחם ודמיון עמו ית':

וגם לזה רמז ישעיהו ע"ה באמרו ואל מי תדמיון אל, ומה דמות תערכו לו, לומר ממי מהנבראים תקחו ראיה מדמות וערך לשתביאו האל בדמיונכם כלומר שתאמינו בו ותדעו מציאותו. ואמר עוד ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש, כלומר מי הוא זה שישוה לי שיוכל לומר שהוא קדוש כמוני שממנו תקחו ראיה להביא אותי בדמיונכם להאמין ולדעת מציאותי, לא משום נברא כי אין לו עמי יחס כלל ולא ישוה לי כלל לפי שהם חוץ מהעצמות האמיתי, ואמנם האצילות שהוא שוה באחדותו ואינו חוץ ממנו יש בו די לזה. ואמר שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, וקבלו חכמי האמת שהוא בלשון הודעה, והסוד כי מדת מי ה"א ראשונה שבשם הוא אלהים עליון ברא אלה ע"י ה' אחרונה שהוא אלהים של מטה, והודיענו הנביא ע"ה כי הכל נהיה ונברא בשמו שהוא אצילותו, והענין לומר כי אי איפשר שיברא כל נברא כי אם באמצעות שמו ית', כמו שאי איפשר לדעת מציאות השרש המאציל ית' כי אם באצילותו ולזה סמך הנביא ע"ה אלו הפסוקים:

ובשוחר טוב מזמור י"ט אמרו כל פעל יי' למענהו לקלוסו כמד"א ענו ליי' בתודה, ד"א לעדותו כענין שנאמר לא תענה ברעך עד שקר, וכתיב למען אחי ורעי ע"כ. הכוונה להם בכל על עץ החיים אילנו של הקב"ה, והוא שאמר עליו אני יי' עושה כל וכמו שהתבאר למעלה, ואמר כי פעל והאציל כ"ל למענהו לקלוסו ולעדותו, עוררונו ע"ה על כל מה שכתבתי בענין זה:

ואמרו עוד שם משל למה"ד למלך, שהיו לו מדינות הרבה והיתה כל אחת ואחת אומרת כך וכך זהב יש למלך כך וכך אבנים טובות עבדים ושפחות יש למלך. והיה שם פיקח אחד אמר להם מנין אתם יודעים ואתם רחוקים ממנה, אלא מדינה שהוא דר בה היא נאה לומר עשרו ושבחו של מלך שהיא יודעת כבודו, כך אמר דוד כל הארץ וכל אשר יש בה אינן יכולין לומר שבחו של הקב"ה, ומי יוכל לומר השמים מספרים כבוד אל. ע"כ השמים הנזכרים בזה המזמור הם הנזכרים בפסוק בראשית ובפסוק האזינו הם שמו של הקב"ה ועליהם נאמר ואתה תשמע השמים, ואמר בזה המשל שהם מדינתו של מלך שהוא דר בה, וכן הוא האמת שבהם דר ומתיחד כי אינם חוץ ממנו, והם היודעים כבודו ומפרסמים אותו ומודיעים מציאותו, אבל הארץ וכל אשר בה שהם רחוקים ממנו כי אין להם עמו יחס ודמיון אינן יכולים על זה, וגם לא העליונים ואם לא הוזכרו בפירוש במשל הזה כי אם ברמז באמרם אבל הארץ, לפי שכל מה שלמטה מן האצילות נקרא ארץ, כי רז"ל מדרך חכמתם לקצר באלה הדברים העמוקים לא ידברו בם כי אם ברמזים יבינו המשכילים אשר זכו להם. מכל זה יתבאר הכרח וחיוב אצילות עשר ספירות שהם האלהות כמו שכתבנו. ובזה נשלמה הכוונה בפרק זה: