עבודת הקדש (אבן גבאי)/חלק א/פרק ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

תבנית:עבודת הקודש (גבאי)

מן הדברים המופלאים המאמתים אמות גמור ומורים הוראה ברורה על האצילות שהוא עצם האלהות הוא עבודת הקרבנות, והוא כי הקרבן ייחוד וקרוב הכחות אלו עם אלו עד עלותם בקנה אחד לאחדים עד התיחדם במקום יחודן המאצילן הוא אדון יחיד אשר הוא אחד בהם, ובעלי העבודה קבלו כי הקרבן הוא הייחוד וקרוב הכחות, אמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ד' ע"ב) בזה הלשון רבי חזקיה הוה שכיח קמיה דרבי שמעון, א"ל האי דאקרי קרבן, קרוב מבעי ליה או קרבות מאן קרבן א"ל הא ידיע לגבי חברייא קרבן מאנון כתרין קדישין דמתקרבין כלהו כחדא ומתקשרן דא בדא עד דעבדין כלהו ביחודא שלים לתקנא שמא קדישא כדקיאות, הה"ד קרבן ליי' קרבן דאנון כתרין ליי' הוא לאתקנא שמא דא וליחדא ליה כדקיאות בגין דישתכחו רחמין בכלהו עלמין, ושמא דאתעטרי בעטרוי לאתבסמא כלא, ועל דא ליי' בגין לאתערא רחמי ולא לאתערא דינא, ובגין כך ליי' ולא לאלהים ליי' אנן צריכים לאתערא ולא לאלהים רחמי בעינן ולא דינא עד כאן. ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה בזה הלשון בעת שישראל מקריבים קרבן לפני אביהם שבשמים ומתיחדים יחד והיינו ייחודו של אלהים, ואמאי אקרי קרבן אלא על שם שמקריב הכחות הקדושות כד"א וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד וגו', ואמרינן לריח ניחח ואין ריח אלא באף, ואין נשמה שהיא ריח אלא באף ואין ניחח אלא ירידה דכתיב וירד ותרגום ונחת, הרוח יורד ומתיחד בצורות הקדושות ההם ומתקרב ע"י הקרבן והיינו דאקרי קרבן עד כאן. עוד שם והדין נקודה אתיא דרך הצנורות להדין אתיא ע"י דריח הקרבן ומיד יורד דכתיב ריח ניחח ליי' שיורד יי' ליי' הה"ד שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד עד כאן. הרי הסכימו חכמי המשנה והתלמוד בקבלתם האמיתית על שהקרבן הוא ייחוד הכחות שהוא השם הקדוש שם בן ארבע אותיות המיחד כל המעלות עד אין סוף ואז ריח ניחח ליי' אשר זה יורה היות הנאצל עצם המאציל, ולהורות על שהוא כן נצטוינו בעבודה זו ולזה היתה הברכה מתפשטת בכל העולמות על ידיה, כי השפע והקיום הוא מצד הייחוד וקרוב הכחות הקדושות במקום אצילותן שהוא האלהות האמיתי המיוחד, מה שלא יתכן ולא יצוייר שפע ברכה וקיום מדבר שהוא חוץ מעצם האלהות ונפרד ממנו, וזו הוראה נפלאת על שהאצילות הוא עצם האלהות:

והחכם ה"ר בחיי ז"ל כתב זה לשונו ויבן נח מזבח ליי' כיון נח בקרבנותיו סדר הבנין ממטה למעלה, המזבח תחלה ומשם לרחמים זהו שאמר מזבח ליי' ומן הרחמים מתעלה ומתיחד הכל במעלה העליונה שהוא עלת העלות, וזהו שאמר ויעל עולות במזבח עלת כתיב, וכן אמר הנביא יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר. וכן במנוח לא מצינו בו שעשה מזבח והזכיר תחלה מעל המזבח, ואחר כך השמימה, ומשם אל המעלה העליונה שהוא עלה, ואז חוזר השפע מעלה לרחמים ומן הרחמים למזבח הנקרא לב וממנו לעליונים ולתחתונים וזהו שאמר וירח יי' את ריח הניחח כלומר המשיך המשכת השפע היורד מעלת העלות עד כאן. האמת יבחן מצד הסכמת הכל בו וכן היא קבלת כל החכמים ראשונים ואחרונים כי הקרבן ייחוד וקרוב הכחות הקדושות עד המאור העליון מקור הכל הוא שרש השרשים וכן קבלו איש מפי איש עד המקבל הראשון ע"ה:

והמאור הקדוש רשב"י ע"ה אמר בספר היכלות (ח"ב רנ"ט ע"ב) בזה הלשון והא אוקימנא דבגוונא דא קרבנא סלקא ליחדא יחודא ולאסתפקא כל חד וחד כדקא חזי ליה מההוא תננא דסליק, וכהנא דאיהו ימינא בקשורא דייחודא ברעותא, וליואי בשירתא דא כליל בדא היכלא בהיכלא רוחא ברוחא עד דמתחברן באתריהו שיפא בשיפא למהוי כלא כליל כחדא כדקא יאות, והא אוקימנא דכד אשתלים כלא כחדא שייפין עלאין בתתאין כדין נשמתא עלאה דכלא אתערת ועאלת בכלהו ונהיר לכלא, וכלהו עלאין ותתאין מתברכאן, וההוא דלא אתידע ולא עאל בחושבנא רעותא דלא איתפס לעלמין בדין כלא סליק עד אין סוף ואתקשר כלא בקשורא חדא עד כאן, הרי באר עוד ע"ה כי הקרבן הוא קרוב הכחות הקדושות שהם סוד האמונה וייחוד של אלהינו ברוך הוא אשר הורה בזה שהאצילות הוא עצם האלהות, ולזה באה עבודה זו להורות על ייחודו ואלו היה הנאצל נפרד מן המאציל לא היה מקום לזה כלל, ולא היה מסלול ודרך להתפשטות האור והשפע לקיום העולמות, אבל בהיות הנאצל ביחוד גמור עם המאציל אז בהתעוררות התחתונים בעבודתם תתפשט הברכה בהם כי הייחוד מקום לכל זה כמו שכתבנו:

גם עבודת הקטרת הוראה על קשר הכחות הקדושות וייחודן, וכן אמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג י"א.) קטרת קשיר קשירו דמהימנותא עד כאן, הנה שקרא מהימנותא אל האצילות הקדוש שהוא האלהות לפי שהוא האמונה האמיתית אמונתן של ישראל, וחלילה להאמין בדבר שהוא נפרד וחוץ מעצם האלהות כי אם ביחיד המיוחד מכל צד, הוא אדון יחיד אשר האציל כחותיו מאורו לקיום הנמצאים והוא אחד בהם: