עבודת הקדש (אבן גבאי)/חלק א/פרק ד
אצילות עשר ספירות שבארנו הוא עצם האלהות, וזהו ענין האצילות כי אין הנאצל נפרד מן המאציל, ואינו חוצה לו, ולא דבר אחר בלתו, אבל הוא עצמו כי הוא בהיות ובעצמות ובאחדות ההוא שהיה במאציל קודם התפשטותו בו, כי מהתפשטות בשרש הנעלם באו לא חוץ ממנו, כי אין לומר שמעצם השרש נתפשטו כדרך התפשטות המלאכים שהוא דבר אחד והם דבר אחר נפרד ממנו, אבל ההתפשטות הזה הוא בעצם השרש הנעלם בלתי נפרד ממנו עד שנאמר שהוא הם, והם הוא והכל אחד:
ובעלי העבודה קבלו בזה רמז דק ממה שכתוב בתורה ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים. ונהר היא ה"א ראשונה שבשם המיוחד, יוצא מעדן היא היו"ד שבה היה כל האצילות וכענין שהתבאר כבר, להשקות את הגן היא ה"א אחרונה, כי עליה אמר המלך שהשלום שלו סוד הוא"ו שבשם גן נעול וגו', והנהר משקה את הגן שהוא ה"א אחרונה באמצעות הנחלים המתפשטים מהנהר, באמרו כל הנחלים שהם סוד וא"ו שבשם הולכים אל הים ים החכמה, ומשם יפרד משם ולמטה הוא עולם הפרוד אבל עד שם עולם הייחוד האמיתי ארבעה אותיות שבהם נכלל כל האצילות בייחוד וארבעה ראשים בפרוד, אם כן הנאצל במאציל באחדות גמורה כי שמו בו והוא ושמו אחדים ולא יתפרדו:
וכתב הרב המקובל רבי טודרוס הלוי ז"ל באוצר הכבוד בפרק אין עומדין במה שדרשו רז"ל על זכור לאברהם ליצחק וגומ' אשר נשבעת להם בך, מאי בך א"ר אלעזר אמר לפניו רבש"ע אלמלא בשמים ובארץ וכו' ועכשיו שבשמך הגדול בו נשבעת וכו', ופירוש הרב ז"ל ראה והבן כי הוא שמו ושמו הוא וכי הוא בשמו ושמו בו, כענין שכתוב בך, ואומר בי נשבעתי, ולזה נתכוונו חז"ל במאמר עד שלא נברא העולם לא היה אלא הוא ושמו בלבד, ויש גורסין הוא בשמו בלבד עד כאן:
והרב המקובל רבי בחיי ז"ל בפרשת וארא כתב בזה הלשון ממה שהזכיר נודעתי ולא אמר הודעתי בא ללמד שהוא ושמו אחד, וכן מצינו והיה בעבור כבודי ואמר עד עברי ולא אמר עד עבור כבודי, אלא עד עברי מכאן שהוא וכבודו אחד עד כאן, ומזה יוחס שם בן ד' לאין סוף לפי שהוא מיחד וכולל כל האצילות שהוא האלהות:
ובמדרשו של ר' שמעון בן יוחאי עליו השלום פרשת ויקרא (י"א ע"ב) בא זה הלשון, אילין אינון עשרה שמהן דקב"ה אקרי בהו, וכולהו מתקשראן דא בדא בייחודא שלים, ואלין אינון כתרין קדישין דמלכא דהוא אשתמודע בהו ואינון ושמיה והוא אינון עד כאן:
ובפרשת אמור בא זה הלשון (ח"ג צ"ג ע"ב) לך אמר לבי בקשו פני וגו' דוד מלכא אמר דא בגין כנסת ישראל לקבל מלכא קדישא, ומאי אמר לך אמר לבי לבני עלמא, ואזהר לון לבי דאיהו אחיד ביה דדא בגין מלכא עלאה אמר בקשו פני, אלין עטרי דמלכא כתרי דמלכא דאיהו אחיד בהו ואינון ביה, אינון שמיה והוא ושמיה מלה חד הוא, בגיני כך אמר דוד את פניך יי' אבקש כד"א דרשו יי' ועוזו בקשו פניו תמיד עד כאן:
ואמרו במדרשו של רשב"י ע"ה במקום אחר. (ח"ג ע' ע"א) תא חזי הקב"ה אפיק עשר כתרין עטרין לעילא קדישין דמתעטרא בהו ומתלבשא בהו, והוא אינון ואינון הוא כשלהובא דאחידא בעמודא ולית תמן פרודא עד כאן, ובבהיר בא זה הלשון דבעת שישראל מקריבים קרבן לפני אביהם שבשמים ומתיחדים יחד והיינו יחודו של אלהים. ועוד שם דעו כי יי' הוא אלהים הוא עשנו ולא אנחנו כתיב באל"ף ול"א אנחנו, להכיר ולידע אחד האחדים המיוחד בכל שמותיו עד כאן, הרי שהוא מיוחד בהם כי אם נאצלו לא נפרדו ולזה נצטוינו בקרבן ליחד כחותיו בו. שאם לא כן איך יותר לנו ליחד דבר שהוא חוץ מהעצם חלילה והיה זה עבודה ללא אלהי אמת אבל אם היה שהם עצם האלהות הרי זו עבודה ליי' לבדו:
ובמדרשו של רשב"י ע"ה פרשת ויקרא (ב' ע"א) בעיר אלהינו הוא גדול, אמר ליה רבי יהודה אלהינו מאי בעי הכא, א"ל הכי הוא ודאי האי עיר דחלא ותושבחתא היא דישראל עד כאן, והכוונה על ה"א אחרונה שבשם הנקראת עיר ואמר שהיא דחלא כלומר אלהי ישראל ויראתן, שיורה כל זה שהיא ביחוד מה שעליה עצם האלהות, ולזה יותר לומר שהיא דחלא ותושבחתא דישראל כענין הוא תהלתך והוא אלהיך, וכתב החכם ה"ר בחיי ז"ל הוא תהלתך אלהי ישראל והוא אלהיך השם המיוחד, וכאן גלה לך הכתוב כי ישראל נתונים לשתי מדות אלו, הוא שאמר ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת לתהלה שהוא השם ולתפארת השם המיוחד עד כאן. הרי שהם אלהי ישראל והם עצם האלהות ולזה ישראל נתונים להם כענין ואתכם לקח יי' והנה ישראל אינם נמסרים לשום כח ולשום שר ואל כלל כי אם ליי' לבדו, וכענין כי לי בני ישראל עבדים וגו' כי חלק יי' עמו וגו':
ולקבוע בנפשותינו שהאצילות הוא עצם האלהות באה הקבלה לחכמי האמת ליחדו בפסוק שמע ישראל. וכתב החכם ה"ר בחיי ז"ל כוף אזניך ושמע בפסוק שמע ענין היחוד האמיתי המקובל והמוצנע אצל יודעי האמת בסוד יחוד עשר ספירות שנתחייבנו ליחד את כלן ולחבר הכל כאחד אם ממטה למעלה אם ממעלה למטה עד כאן, כל זה יורה שהאצילות הוא עצם האלהות ולזה באה מצות היחוד ליחדו כי אם היה דבר אחר נפרד מהעצם היה זה יחוד ללא אלהי אמת וחלילה:
וממה שקבל החכם הזה ז"ל ממה שכתב בפרשת וישמע יתרו בפסוק וידבר יתבאר היטיב היות האצילות עצם האלהות, כי האריך שם הרבה יעלה ביד המשכיל מאריכותו מה שאני בבאורו, עם היות כל זה מקובל מסור לחכמי האמת ולא ערער אדם על זה מעולם כי אם פתי מתעקש שלא נמסרו לו מסורות האמת ולא נשלם בחכמה האמיתית ואין דבורנו עם הסכלים:
וראיתי להביא כאן מה שקבל החכם הזה בפסוק לא יהיה לך, זה לשונו ואמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, אבל פני שלי יהיו אלהיך עד כאן, והכוונה על המדות שהם פניו וידוע שאין פני האדם דבר בלתו ולא חוצה לו ולא נפרד ממנו אבל הם הוא עצמו, ומזה נקראו הפנים המאירים אלהים כלומר אלי הם, וכמו שכתב הוא ז"ל בפרשת בראשית השם הזה שתי מלות אלי הם, והנה הנה פירוש היו"ד וזכור את בוראיך מלא ביו"ד והמשכיל יבין עד כאן. וכן היא קבלת הרמב"ן ז"ל בפירוש התורה ובפירוש ספר יצירה שלו:
ובמדרשו של רשב"י ע"ה (האזינו רצ"ז ע"א) תנא כי שם יי' אקרא הבו גודל וגו' מאי שם יי' אמר רבי שמעון האי דכתיב הבו גודל לאלהינו דא גדו"לה. הצור תמים פעלו דא גבור"ה. כי כל דרכיו משפט דא תפאר"ת. אל אמונה דא נצ"ח. ואין עול דא הו"ד. צדיק דא יסו"ד. וישר דא מלכו"ת, הוא כלא שמא קדישא שמא דקב"ה ובגין כך כי שם יי' אקרא. אמר רבי חייא האי קרא מיניה אוליפנא חכמה עלאה והכי הוא. אבל סיפא דקרא מקשר קשורא דמהימנותא במאי דכתיב הוא כלומר הוא לבדו כלא הוא חד בלא פרודא ואי תימא כל הני סגיאין אינון, חזר ואמר הוא כולהו סלקין ומתקשרין ומתאחדין בחד וכלא הוא והוא חד, בריך שמיה לעלם ולעלמי עלמין עד כאן, הרי בארו ע"ה בזה המדרש היות האצילות הוא עצם האלהות בלא שום פרוד והנאצל קשור במאציל בייחוד גמור כשלהבת קשורה בגחלת:
והחכם ה"ר מנחם מרקנאט זה לשונו כתב על זה המדרש זה לשונו זה המאמר העירני על פירוש הפסוק אני יי' ראשון ואת אחרונים אני הוא רמז על ההויות, ואמר אני הוא, שההויות הנזכרות אחרונים הם הוא יתברך כי הכל אחד וכן מצאתי בתנא דבי אליהו שנתעוררו רז"ל על זה ואמרו ראוי מקרא זה לומר ואת אחרון אני הוא וכו', משמע כי מלת אחרונים רמז להויות והבן, הזכירו מלת אני בראשון ומלת את באחרונים וכבר ידעת עניינם עד כאן דבריו. ואמר הנביא ישעיהו ע"ה בשמו יתברך כה אמר יי' מלך ישראל וגואלו יי' צבאות אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים. הודיענו כי הכל הוא ואין בו רבוי חלילה, ולפיכך יו"ד בראש ויו"ד בסוף, והראשונה תורה עליו יתברך שהוא ראשון והאחרונה שהוא אחרון והאמצעית, כי מבלעדיו אין אלהים והוא מיוחד בכלן, והוא הכל ואין חוץ ממנו, וכן ראיתי כזה הרמז בזה הפסוק לרשב"י ז"ל בספר התקונין שלו. וכתבתיו בספר תולעת יעקב בסייעתא דשמיא: