עבודת הקדש (אבן גבאי)/חלק א/פרק ג

תבנית:עבודת הקודש (גבאי)

כבר כתבתי למעלה כי בכתר עליון היה האצילות בכח עד שעלה הרצון להתגלות, ואז נאצלה ממנה בכח אין סוף ספירת חכמה שנרמזה ביו"ד, לפי שבה היו כל העשר בכח כמו שכתבתי בפרק הקודם לזה:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה פרשת בראשית (ט"ז ע"כ) אמרו בזה הלשון יהי אור ויהי אור, שכבר היה אור דא רזא סתימאה אתפשטותא דאתפשט ואתבקע מרזא דסתרא דאויר עילאה סתימאה, בקע בקדמיתא ואפיק חד נקודה סתימא מרזא דיליה, דהא אין סוף בקע מאוירא דיליה וגלי האי נקודה י', כיון דהאי י' אתפשט מה דאשתאר אשתכח אור מההוא רזא דההוא אויר סתימאה, כד אשתכח מיניה נקודה קדמאה י' אתגלי י' לבתר עליה מאטי ולא מאטי כיון דאתפשט נפק, ואיהו הוא אור דאשתאר מאויר והיינו אור שכבר היה. עד כאן:

הנה גלו לנו התפשטות האצילות מכתר עליון וכבר כתבתי כי עד שלא נברא עולמו של הקדוש ברוך הוא שהוא עולם האצילות שהוא נעלם היה הוא ושמו והנרצה בשמו הוא רום מעלה שנקרא במדרש הזה אויר עילאה לרוב דקותו, והנה היה בו כל האצילות בכח והוא י' שבאויר שהיא חכמה, והודיענו איך נאצלה החכמה מאויר עליון והוא כ"ע, ואמר שהיה סתום מכל צד ובקע בקדמיתא ואפיק חד נקודה סתימאה שהיא חכמה הנרמזת ביו"ד, ואמר שאין סוף הוא אשר בקע זה האויר שהיה סתום וגלי האי נקודה היא חכמה. והנה בארו לנו בזה סוד התפשטות האצילות מאויר עליון בכח אין סוף, ושהוא הבוקע והמוציא והמאציל סוד נקודת הי' שהיא חכמה הראשונה באצילות, ומגלוי זה יתבאר לנו בברור סוד התפשטות האצילות מחכמה עד סוף המחשבה העליונה שהיה בדרך ההוא עצמו וכמו שכתבתי למעלה, וקבלו בעלי העבודה שלא היה בענין זמן או המתנה או טורח ועמל חס ושלום, אבל כאשר עלה הרצון המחשבה היה סוף המעשה כענין שנאמר קורא אני אליהם יעמדו יחדו:

ומה שאני צריך לעורר עוד עליו להרים מכשול הוא כי מה שכתבתי למעלה כי כת"ר אינו בכלל ולא במנין הספירות, לא יובן מזה שיהיה הוא האין סוף, אינו כן, אבל הוא עם היותו קדמון כקדמות האין סוף הוא עלול ממנו, והוא שמו שאינו נבדל ואינו חוץ ממנו, והוא כולל הידיעות הנעלמות שאינן נתפשות בשום הרהור ומחשבה והם עשר, ולפיכך היה אצילות הספירות במנין הזה וכולן נרמזות ביו"ד במלואה ואלו ואלו הם שם ועצם לשרש השרשים:

והנה הנעלמות נכללות בשלשה, ונקראות אור קדמון, אור מצוחצח, אור צח, כקבלת רשב"י ע"ה בספר התקונין שלו. (ת"ז ת' ע' קכ"ח ע"א) וכן היא קבלת רב האיי גאון ז"ל שאלו השלשה מאורות הם למעלה מהעשר ספירות, והם שם ועצם לשרש השרשים שהוא אין סוף, וכן נמצא בספר היחוד לרב חמאי גאון ז"ל:

והנה השלשה מאורות נכללים באחד שהוא מכללם וכמו שנראה מהמאמר שכתבתי בפרק הקודם לזה, והוא כליל כלא, ותרין רישין ביה כלילן, והוא רום מעלה הנקרא אויר הקדמון, והוא כ"ע שקראו המאור הקדוש רשב"י ע"ה במדרש שהבאתי למעלה אוירא עלאה, ואמר דהא אין סוף בקע מאוירא דיליה וכו'. הנה כי אין סוף בקע בכ"ע שהוא אוירא דיליה שאינו חוץ ממנו, והוא עלה לשמו שהוא אויר זה:

וכבר התבאר זה מדברי למעלה אלא שהוצרכתי לשנותו פה להוציא מלב הטועים בקבלתם האומרים כי כת"ר הוא אין סוף, ויחסו זה הדעת לרשב"י ע"ה כי ראוהו תמיד במדרשו שהוא קורא לכתר עתיקא קדישא, וחשבו שכנהו כך להיותו הוא הקדמון והוא האין סוף, וחלילה לו ע"ה מזה הדעת, כי הוא היה מקובל מהתנאים אשר קדמוהו אשר היו מקובלים מהנביאים ע"ה ובידו היתה הקבלה האמיתית באלהות, אבל כנהו כן בשם עתיקא קדישא לפי שקדם לכל האצילות, כי בו היה גנוז, וכמו שאמר הוא במדרשו בסוד אויר עלאה ושאין סוף בקע ממנו וגלה נקודת י' שהיא חכמה, וכענין שהתבאר למעלה, ועוד שהוא שם ועצם לאין סוף, ולזה יצדק בו שם עתיקא קדישא, לא שיובן מזה הלשון שקבלת רשב"י ע"ה שכתר הוא אין סוף בהחלט:

ועוד יש לתמוה על זה אם היה שכתר הוא אין סוף בהחלט, איך כל בעלי הקבלה ימנוהו ספירה בכלל העשר והוא לא יגדר במספר חלילה, ולדעתם במה ישלימו מנין עשר ספירות ואין לפחות מזה המנין כלל, ועוד שכנוהו בשם כתר, ושאר כנויין, הרבה העלו לו חכמי הקבלה ושרש כל השרשים אין לו שום שם, ולא יוגבל בשום תואר וכנוי כלל כפי אמתת עצמו, כי הוא התחלה וראש לכל והוא יתברך אין לו שום התחלה:

וזה לשון רב האיי גאון ז"ל בתשובה שהשיב לרב פלטוי וחבריו ז"ל, חפשנו בכל צדי החקירה מרבותינו המקובלים מפי זקנים קדמונים, לדעת אם יש לשלש העליונות שמות נבדלים בעצמם כאשר לשלמטה מהם, ומצאנום כלם מסכימים בדעת מוסכמת שאין להם שם ידוע, מרוב העלמתן, זולת השמות המיוחסים להם בשם מאורות, וכן השרש שאין לו התחלה אין לו שם ידוע ושם ד' אותיות כ"ש שאר הכנויין כלם מיוסדים על כבוד נברא עד כאן דבריו:

הרי ביאר הגאון ז"ל שאפילו הג' עליונות. שהניח למעלה מעשר ספירות, והם אור קדמון, ואור מצוחצח, ואור צח אין להם שם ידוע מרוב העלמתן וכו' וכן השרש וכו':

ומה שאמר הגאון ז"ל כלם מיוסדים על כבוד נברא, אין להבין חס ושלום שדעתו שהאצילות שהם עשר ספירות הם נבראים, שהרי הם האלהות מתיחדים ביחוד גמור בהתחלתם ושרשם, אלא שהגאון ז"ל הוציא האצילות בלשון בריאה, וכן נמצא לרז"ל אמרו בבראשית רבה אומרים לב' מי בראך והוא מראה בעוקצו מלמעלה, ואומר זה שלמעלה בראני, ומה שמו והוא מראה להם בעוקצו של אחריו ואומר יי' שמו עד כאן:

והכוונה להם בב' על חכמה, וכמו שאמרו בבהיר אל תקרי בית אלא בית, הה"ד בחכמה יבנה בית, ואומר זה שלמעלה בראני, הכוונה על מקום אצילותה ומוצאה וכמו שכתוב והחכמ"ה מאי"ן תמצא, ואמרו בלשון בראני וידוע כי היא נאצלת לא ברואה. ואמר הגאון ז"ל כי אפילו שם בן ד' אותיות והוא השם המיוחד הנקרא שם המפורש מיוסד על כבוד נברא והוא האצילות שהוא האלהות, והשם הזה כולל הכל ומיחד הכל כידוע לחכמי לב, והכל להורות על השרש הנעלם ולהגיע אליו, לא לכנות וליחס כלל, ואם כן איך יוגבל ויוגדר בשום גבול ובשום שם, כל שכן להביאו במנין לקראו בשם ספירה:

אבל חכמי האמת ירוממוהו בלשון אין סוף, להורות שאין לו סוף ותכלה ולא התחלה, ויקראוהו שרש השרשים ועלת העלות וסבת הסבות, להורות שהוא התחלה ושרש וסבה לכל מה שנאצל מאורו:

והמאור הקדוש רשב"י ע"ה יקראהו עתיקא דעתיקין סתימא דסתימין, טמירא דטמירין, ולכת"ר יקרא עתיקא קדישא, והכל לסוד נשגב ונעלם רמזנוהו כבר:

שנינו בספר יצירה עשר ספירות בלימה עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה ופירושה כפי מה שקבלו בעלי העבודה והוא כי האלהות הוא אצילות עשר ספירות, וספירה מלשון מספר, בעבור היות שרש כל נגדר בגדר עשר, כי המאות והאלפים והרבבות וכל המספרים כלם נגדרים בגדר עשר וגם הוא מלשון לבנת הספיר על שם האור והזוהר, ואמר בלימה לרמוז שהם בלי מהות אחר נבדל מעצם האלהות כי הם עצם האלהות ממש, ואמר עשר ולא תשע, שלא להפריד הראשון באצילות מהתשע לגודל מעלתה, ולא האחרונה באצילות מאותה שלפניה, לפי שהיא קרובה אל הנפרדים:

כי צד הייחוד שוה בכולן כי כולן מתאחדות בעצם השרש, וכמו שאמר שם בבבא אחרת עשר ספירות בלימה נעוץ סופן בתחלתן, כי מסוף דבר נמצא ראשו ומראשו נמצא סופו, ואין סוף בלתי ראש, ולא ראש בלתי סוף, כי ראש דבר וסופו שוים במציאותו ובאחדותו, כי לא ימצא זה זולת זה, הוא מה שאמרו חז"ל תחלת המחשבה הוא סוף המעשה:

ואין הכוונה בזכרי בענין הספירות ראש וסוף היות להם גבול ראש וסוף, כי הם האלהות והאלהות אינו נגבל בגבול, אבל הרצון הוא על ענין האצילות אשר לו ראש וסוף לתקון הנבראים, ומצדנו ניחס להם גבול ראש וסוף לא מצדם חלילה:

ואמר עשר ולא י"א, שלא למנות השרש הנעלם אשר נאצלו מאורו, שהוא לא יגדר במספר כי אין שם מספר נתפש בו, ואם כן אינו ספירה ולא יבא במנינם, כי הוא למעלה מהם עם היותם שוים באחדותו, אך מעלתו עליהם בהקדמה כמעלת הגחלת על השלהבת, וכמו שהמשיל אברהם אבינו ע"ה באמרו כשלהבת קשורה בגחלת, וכמו שהתבאר בפרק שלפני זה:

ולפי קבלת רשב"י ע"ה על כת"ר שאינו בכלל ולא במנין הספירות, תהיה הכוונה באמרו עשר ולא י"א עליו, לפי שהוא עם המאורות העליונים הנעלמים הכלולים בו שם ועצם לשרש השרשים כקבלת רב האיי גאון ז"ל, ולא יבא במספר כי השרש הנעלם לא יצטרך לזה כי פשוט הוא, ובעלי העבודה אומרים כי שרש השרשים אדון יחיד איננו רמוז לא בתורה ולא בנביאים ולא בכתובים ולא בדברי רז"ל אלא שהם מקובלים בו בקצת רמז: