ספר תולדות אדם וחוה/נתיב י
ענין המגילה ודין יום פורים, שחלקתיו לשלשה חלקים. ועתה אבאר לך כל דיני החלקים ממנו דרך פרט כל אחד מהן ואלו הן:
חלק ראשון[עריכה]
אף על פי שבזמן שעבר היו קורין המגילה בני הכפרים שהיו באין לעיירות גדולות ליום הכניסה, כלומר בשני ובחמישי כדי לדון, וכדי שלא יטרחו לבא פעם אחרת ביום פורים, תקנו להן חכמים שיקראו המגילה ביום הכניסה שלפני פורים, ולפעמים היה בא בי"ד ולפעמים בי"ג ולפעמים בי"ב ולפעמים בי"א, אבל בזמן הזה אין קורין אותה אלא בזמנה, שהוא יום י"ד באדר לעיירות גדולות ויום ט"ו לכרכין המוקפים חומה מימות יהושע. ושושן, אף על פי שאינה מוקפת חומה מימות יהושע, קורין בט"ו, הואיל ונעשה בו נס, כל זה פשוט במגילה.
וכרך המוקף חומה מימות יהושע, קורא בט"ו אפילו בזמן הזה, וכן כתב בס"ה. כרך המוקף מימות יהושע וכל הסמוך לו אף על פי שאינו נראה, כגון שיושבת העיר בנחל, או כל הנראה אף על פי שאינו סמוך, כגון כגון שיושבת בראש ההר, נדון ככרך וקורין בט"ו. וכמה נקרא סמוך - מיל, זה פשוט במגילה. ועוד פשוט, כרך שהיה מוקף חומה מימות יהושע, אף על פי שאין לו חומה עכשיו, קורא בט"ו.
כרך שישב ולבסוף הוקף, אף על פי שהוקף מימות יהושע, נדון ככפר ואין קורין בט"ו, זולתי אם הוקף ולבסוף ישב, זה פשוט במגילה. ופירשו בתוספות כי בכרך המוקף חומה מימות יהושע אין צריך עשרה בטלנין, דהא דאמרינן בגמרא כרך שאין בו עשרה בטלנין נדון ככפר ואף על גב דאתו ליה מעלמא, לא איירי אלא בכרך שאין מוקף מימות יהושע שיקדימו ליום הכניסה בקריאת המגילה אם אין בו עשרה בטלנין. וכבר אמרנו כי בזמן הזה אין מקדימין.
פורים שחל להיות בשבת, פירוש יום ט"ו שהוא לכרכין המוקפין חומה מימות יהושע, שואלין ודורשין בענינו של יום, אבל אין קורין המגילה בשבת, כי אין הכל בקיאין לקרותה ושמא יטלנה בידו ויעבירנה ארבעה אמות ברשות הרבים בשבת להוליכה אצל בקי לקרותה, פשוט במגילה.
כתב רבינו תם סעד לתענית אסתר שאנו עושין י"ג באדר כמו שעשו בימי מרדכי ואסתר כשנקהלו היהודים לעמוד על נפשם כדאמרינן במגילה י"ג זמן קהלה לכל היא ופירש רבינו תם שהכל מתאספין לתענית אסתר ובאים בני הכפרים לעיירות גדולות לומר סליחות (סב ע"ב) ותחנונים לפי שבו נקהלו לעמוד על נפשם והיו צריכין רחמים אבל. רש"י פירש הלכה זו בענין אחר. וכתב ר"ת כי לא מצא סמך לתענית אסתר, כי אם בכאן.
וכתוב בתשובת הגאונים כי כשחל פורים ביום ראשון, נהגו העולם להתענות ביום ה' קודם השבת ולא בערב שבת מפני הסליחות ותחנונים שמרבים לומר בתעניות, ולא נכון לעשות כן בערב שבת שלא יוכלו לטרוח להכין לשבת.
וכתוב במסכת סופרים רבותינו שבמערב מתענים באדר ג' תעניות של אסתר אף על פי שהם היו בניסן, לא היו רוצים להתענות בניסן שבו נגאלו אבותינו והוקם המשכן.
עיר שאין בה עשרה בטלנים שמשכימין תמיד לבית הכנסת, נדון ככפר לענין אקדומי בקריאת מגילה. וכבר כתבתי כי בזמן הזה אין בו משום הקדמה, כך פשוט במגילה.
אין בין אדר ראשון לאדר שני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים, הא לענין הספד ותענית זה וזה שוין, כך פשוט במשנה במגילה. ונראה לפי דברי רי"ף שפירש כי כמו כן אסור בהספד ובתענית י"ד אדר ראשון כמו של אדר שני, וכן פסק בס"ה. ויש מי שפירש כי מיירי בזמן שהיו מעברין השנה על דברים ידועים ומיירי כגון שקראו המגילה ביום י"ד ובו ביום עברו השנה אסור בהספד ובתענית, פירוש אבל בשאר שנה מעוברת מותר בהספד ובתענית בי"ד של אדר ראשון, ולזה הפירוש הסכים הרא"ש.
יום י"ד וט"ו אסורין בהספד ובתענית לבני כרכים ולבני עיירות שאסור של זה בזה, פשוט במגילה. ואף על פי שבטלה מגלת תענית, בחנוכה ופורים לא בטלו כדאמרינן בראש השנה. ואף על גב דאמרינן במגלת תענית שאסור להתענות לפניהם ולאחריהם ולפי זה נראה שאסור להתענות ביום י"ג של אדר, הא ליתא דלא עדיף לפניהם ולאחריהם משאר ימי מגלת תענית שבטלו ולא נשאר אלא יום פורים לבד שלא להתענות, אבל לפניו ולאחריו מותר.
בפורים, על המת, נשים מענות ומטפחות אבל לא מקוננות, פירוש מענות שכלן עונות כאחת, קינה אחת מדברת וכלן עונות אחריה. נקבר המת, לא מתענות ולא מטפחות, זה פשוט במועד קטן.
כתוב בספר המקצועות שאסור להספיד ולנהוג אבלות בפורים, איתרע ביה מילתא אסור להתענות, שנאמר: "שמחה", מלמד שאסור בהספד, "משתה" מלמד שאסור בתענית. ואם מת לו מת קודם פורים ונכנס פורים תוך ז' ימי אבלות, בטלה ממנו גזירת שבעה מידי דהוה ארגלים שמפסיקין ואינם עולים, דשמחה כתיב בפורים, כמו: "ושמחת בחגך". וכן מפרש בשאלתות ע"כ.
ועוד כתב הרא"ש בפסקים שלו במועד קטן, שכתוב בשאלתות ודוקא בפורים, אבל בחנוכה אין מפסיקין ואסור בהספד ובתענית, דכ"ה בכסליו יומי חנוכה אלין דלא למספד בהון, מספד הוא דאסור אבל אבלות לא מיפסקא, וכן בראשי חדשים, וכן מפורש בשאלתות, ע"כ. וחלק עליו הר"מ וכתב דלא בטלה ממנו גזירת שבעה, דאם כן בטלה ממנו גזירת שלשים, ופורים לא מצינו דחשיב כרגלים, אבל בודאי אין לו להתאבל כלל בפורים אבל נוהג בו דברים של צנעא דלא עדיף משבת. ולאחר שיתפללו בבית האבל בערב ליל פורים, הורה לו שילך לבית הכנסת בעת קריאת המגילה, דאפילו עבודה נדחית מפני זה. וחייב לשלוח מנות, דאבל חייב בכל המצות האמורות בתורה, וכן אינו מתאבל בחמשה עשר באדר לאסור של זה בזה. ואף על פי שאינו מתאבל בהם, עולים לו, מידי דהוה אשבת ואחר כך משלים אבלותו, עכ"ל הר"מ מרוטנבור"ק.
ואם הולך האבל לבית הכנסת, כתבתיו נתיב כ"ח. ושם כתבתי בחלק שני שאם יקבור אותו ביום פורים שנוהג בו אבלות, מאחר דהוי יום ראשון.
צדוק הדין וקדיש יש לאמרו בפורים. תלמידי רש"י כתבו בשמו שאומר אותו בפורים, שאין זה הספד אלא הודאה וקבלת דין שמים. ורבינו משולם בר' משה כתב שאין לאמרו שאין להרגיל ההספד כדאמרינן (סב ע"ג) אין מניחין המטה ברחוב שלא להרגיל וכו' והוא הדין בפורים, זולתי לחכם מופלא. וכתב הריב"ג ואנו נהגנו מימות זקנים הראשונים, שלא לומר צדוק הדין אחר המת בפורים.
בפורים מספידין לתלמיד חכם ודוקא בפניו, אבל שלא בפניו, כלומר אם נקבר לא, ויום שמועה כלפניו דמי, כך פשוט במועד קטן.
סעודת פורים מאחרין ולא מקדימין, כמו שכתבתי בקריאת המגילה דבני כפרים, אין עושין סעודה אלא ביום י"ד, פשוט במגילה.
אין מדקדקין במעות פורים אלא כל הפושט ידו נותנין לו, וכן פשוט בירושלמי.
מגבת פורים לפורים, ואין מדקדקין בדבר כמו שכתב בירושלמי. ואין העני רשאי ליקח מהן רצועה לסנדלו, כך פשוט במציעא. ורבן גמליאל חולק על רבי עקיבה ואומר שמותר לשנותה, ורבי מאיר בשם רבי עקיבה אמר שאסור לשנותה אלא אם כן התנה במעמד אנשי העיר. ורי"ף פסק כר"ג, ורבים נחלקו עליו ופסקו כר' מאיר משום רבי עקיבה והלכה כמותו מחבירו, וכן פסק בס"ה. וראשון נראה עקר, דבפרק הנזכר הולך רבי מאיר בשטת ר' שמעון בן אלעזר דאמר כל העובר על דעת בעלין נקרא גזלן ולית הלכתא כוותיה, וכן כתב הרמב"ם שאין משנין אותו לצדקה אחרת וזהו מגבת פורים לפורים, ולא הביא אם העני יוציא המעות לדבר אחר חוץ מסעודת פורים. ונראה דסברתו שמותר לעני לשנותה, אבל הגבאים אין משנים אותה לצורך אחר, כי אם לחלק לעניים למעות פורים.
בפורים חייב לשלוח מנות לרעהו, שתי מנות לאדם אחד, וחייב ליתן מתנות לאביונים, כלומר שתי מתנות לשני בני אדם. ומי שאין בידו לשלוח מנות מחליף, עם חבירו זה, פשוט במגילה.
ועוד פשוט וחייב להשתכר בפורים עד דלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן. יש מפרשים לכוין החשבון, כי כך חשבון זה כמו זה.
סעודת פורים שאכלה בלילה, לא יצא ידי חובתו, כך פשוט במגילה.
פורים אינו אסור בעשיית מלאכה, כי יום טוב לא קבלו עליהם, כך פשוט במגילה, וכן בירושלמי על ההיא דהיה כותבה וכו' הדא אמרה מותר בעשיית מלאכה, מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין.
אין אומרין הלל בפורים, פשוט במגילה.
בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר, אם עתיד לחזור למקומו, קורא כמקומו, ואם לאו, קורא עמהם, כך פשוט במגילה. ואמרינן בגמרא לא שנו אלא שעתיד לחזור בליל י"ד, אבל אין עתיד לחזור בליל י"ד, קורא עמהם. ופרש"י דהאי לא שנו קאי אבן כרך שהלך לעיר אם אינו עתיד לחזור בליל י"ד אלא שישאר בעיר, חלה עליו חובת קריאת היום וקורא בי"ד, כן נמי בן עיר שהלך לכרך ואינו עתיד לצאת משם בליל ט"ו כיון שהוא בכרך לאור בקר ט"ו קורא בליל ט"ו, אפילו אם יחזור לעירו יקרא ביום ט"ו או אם יודע שעתיד לצאת ביום ט"ו קורא בי"ד כדין בני עירו. וסברת רש"י לא מסתברא שאם ישנו בכרך ביום י"ד, שחלה עליו חובת קריאת הכרך וישאר שם יום ט"ו וקורא עמהם או אם יחזור לעירו שיקרא בט"ו, דכיון דעדין לא הגיע זמן קריאת הכרך למה יחול עליו חובת קריאת הכרך, ולפיכך פירוש דהאי לא שנו לא קאי אבן עיר שהלך לכרך, זו היא סברת רש"י. והתוספות הקשו עליו ופירשו דהאי לא שנו חוזר לשניהם, וכן בירושלמי, כי כמו שמועיל לבן כרך להיות כבן עיר כשעומד שם ליל י"ד ומקצת היום שהוא זמן קריאתן וחלה עליו חובת קריאתן, כמו כן מועיל לבן עיר שהלך לכרך ועמד שם עד מקצת יום י"ד, כיון שבזמן חיוב קריאת בני מקומו אינו עמהם, נסתלק מעליו חובת קריאת אנשי מקומו ונכלל עם בני הכרך להתחייב בזמן קריאתן ונקרא מוקף בן יומו. ובפירש שיחזור לעירו יקרא בט"ו.
דעת הרי"ף דבן חמשה עשר שהלך לבני ארבע עשר דעתו לעמוד שם ביום ארבע עשר, קורא עמהם, ואם דעתו לחזור ביום, אפילו נתעכב ולא חזר, (סב ע"ד) קורא כמקומו. ואהא קאי לא שנו דקאמר בגמרא ובבן י"ד שהלך לבני חמשה עשר אם דעתו בליל י"ד לחזור למקומו בליל ט"ו אינו נקרא בן כרך וקורא בי"ד כבני מקומו, אבל אם דעתו בליל י"ד להתעכב שם בליל ט"ו ממתין וקורא עם בני ט"ו. וא"כ לישנא דגמרא דאמר לא שנו וכו' לא קאי אבן עיר שהלך לכרך, כך פירשו דברי הרי"ף, מפרשי ההלכות ע"כ.
וגרסת רי"ף לא שנו אלא שעתיד לחזור בליל ט"ו ונתעכב ולא חזר. נראה מדבריו שהדבר תלוי בכוונתו בשעה שהוא יוצא מביתו, אם היה בדעתו להיות בליל י"ד בביתו, הרי הוא כמקומו אם נתעכב שם, אבל אם אינו עתיד לחזור בליל י"ד, קורא עמהם.
ביום פורים מוציאין ספר תורה וקורין בו שלשה עולין, כדאמרינן במגילה דכל יום שיש בו ביטול מלאכה לעם, כגון תענית ציבור וט' באב אין קורין אלא ג', כמו כן פורים אינו אסור בעשיית מלאכה, כמו שכתבתי. וקורין בפרשת "ויבא עמלק" עד סוף הסדר כדאמרינן במגילה. אף על גב דאין בפרשה רק תשעה פסוקים ואמרינן אין פוחתין מעשרה פסוקים בבית הכנסת, שאני הכא דסליק ענינא.
לעולם אדר הסמוך לניסן אינו נכנס באחד משלשה ימים אלו, שהם יום אחד ויום שלישי ויום חמישי, אלא בשביעי או בשני או ברביעי או (בשביעי) [בששי] וסימניך זבד"ו.
ועתה אפרש היאך תקרא בהן וארבעה פרשיות שתקנו חכמים, כדאמרינן במגילה.
ראש חדש אדר שחל להיות בשבת, קורין בפרשת שקלים. חל להיות בתוך השבת, מקדימין לשעבר ומפסיקין לשבת הבאה. בשניה זכור, בשלישית פרה אדומה, ברביעי החדש הזה, בחמישי חוזרין לכסדרן וכו'. הנה לך הפירוש לפי מה שעלה בגמרא על המשנה הזאת.
כשיכנס אדר בשבת מוציאין שלשה ספרים, אחד של שבת וקורין בו בסדר היום ששה עולים, ומשלים קורא בספר השני בפרשת ראש חדש, ואם אומרים קדיש בין ספר ראשון לשני, כתבתיו בחנוכה בדין ראש חדש שחל בשבת, ומפטיר קורא פרשת שקלים, בפרשת כי תשא, וההפטרה "ויכרות יהוידע". שבת שניה, שהוא שמיני לאדר, מוציאין שני ספרים, באחר קורין הסדר שבעה והמפטיר קורא בספר שני בפרשת זכור, וההפטרה "פקדתי" בשמואל. שבת שלישי, חמשה עשר לאדר, מפסיקין ואין קורין בו שום פרשה כי אם סדר היום. שבת רביעי, שהוא כ"ב לאדר, מוציאין שני ספרי תורה, האחד לסדר היום והשני קורא בו מפטיר בפרשת פרה אדומה, וההפטרה "בית ישראל יושבין וגו'". שבת חמישי, שהוא כ"ט לחדש, מוציאין שני ספרים, האחד לסדר היום והשני קורא בו המפטיר "החדש הזה", והפטרה "בראשון וגומר". וכשיכנס בשבת, כמו שכתבתי, הסימן זט"ו, כלומר שביעי אדר ט"ו לחדש ההפסקה.
וכשיכנס אדר הסמוך לניסן ביום שני, מקדימין לקרוא פרשת שקלים שבת קודם ראש חדש אדר. שבת שנייה, שהוא ששה לאדר, מפסיקין ואין קורין בו שום פרשה. שבת שלישי, שהוא שלשה עשר לאדר, קורין בו פרשת זכור. שבת רביעי, שהוא עשרים לאדר, קורין בו פרשת פרה. שבת חמישי, שהוא כ"ז לאדר, קורין פרשת החדש. וסימניך ב"ו, כלומר כשיכנס בשני, ו' לחדש הפסקה.
ואם יכנס אדר ביום רביעי, מקדימין לקרות פרשת שקלים שבת קודם ראש חדש. שבת שנייה, שהוא רביעי לאדר, מפסיקין ואין קורין בו שום פרשה. שבת שלישי, שהוא אחד עשר לאדר, קורין פרשת זכור. שבת רביעי, קורין בו פרה אדומה. שבת חמישי, קורין בו פרשת החדש. וסימניך ד"ד, כלומר כשיכנס אדר ביום רביעי תהיה ההפסקה שבת ראשונה של אדר שהוא רביעי לחדש.
וכשיכנס אדר בששי בשבת, מקדימין וקורין פרשת שקלים בשבת קודם ראש חדש. שבת שנייה, שהיא ראשונה לאדר והוא ב' לחדש אדר, מפסיקין ואין קורין בו פרשיה. שבת שלישי, שהוא ט"ו לאדר, קורין בו פרשת זכור. שבת רביעי, שהוא י"ו לאדר, מפסיקין ואין קורין בו (סג ע"א) שום פרשה. שבת חמישי, שהיא כ"ג לאדר, קורין בו פרשת פרה. שבת ששי, שהוא ראש חדש ניסן, מוציאין שלשה ספרים, בראשון קורין בסדר היום ששה, ובשני קורא משלים בפרשת ראש חדש, ובשלישי קורא מפטיר פרשת החדש, וההפטרה "בראשון וגו'". וסימניך ובי"ו, כלומר כשיכנס אדר ביום ו' יש בו שתי הפסקות, שבת ראשונה של אדר שהוא ב' לחדש, בי"ו בו כמו כן הפסקה אחרת.
וכיון שעברו הד' פרשיות חוזרין לכסדרן של הפטרות, להפטיר מענין הסדר.
ועוד פשוט, ראש חדש אדר שחל להיות ב"ואתה תצוה", קורין ששה ב"ואתה תצוה" ואחד קורא מ"כי תשא" עד "ועשית כיור". ואם חל להיות בכי תשא עצמה, קורין ששה עד ויקהל ואחד חוזר וקורא מ"כי תשא" עד "ועשית כיור".
בפורים אומר על הנסים בהודאה בתפלה, ואם טעה אין מחזירין אותו, זה פשוט בתוספתא דכל יום שאין בו קרבן מוסף, כגון חנוכה ופורים, ערבית שחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה ואומר מעין המאורע בהודאה, ואם לא אמר אין מחזירין אותו.
ואין אומרים בהם קדושה על הכוס, וכן מוכח בשבת. וכן בברכת המזון אומר על הנסים בנודה לך, כדמוכך בשבת, וכן כתבו שם התוספות.
ואם טעה ולא אמר על הנסים בתפלה או בברכת המזון שאין מחזירין אותו, אם סיים הברכה ונזכר קודם שפתח הברכה האחרת, נחלקו בו הפוסקים. יש מי שכתב שאף על פי שלא פתח בברכה אחרת, כיון שסיים אותה ברכה שאין לו לחזור, ואם חזר הוי ברכה לבטלה. והר' אלחנן כתב שחוזר כל זמן שלא פתח בברכה אחרת. ורבינו יצחק ראה לרבינו תם שחזר לאחר מודים בדבר שאם לא אמר אין מחזירין אותו. ותמה הרא"ש וכתב דלא מסתברא כלל היכא דאם עקר רגליו אינו חוזר לראש, גם אם סיים הברכה אינו חוזר לעבודה. ואיפשר שהוא היה מפרש אין מחזירין אותו, אינו חייב לחזור, אבל אם רצה לחזור, יחזור. ומיהו גם זה יתכן, אם סיים תפלתו שיוכל לחזור לראש, דלא גרע מתפלת נדבה, אבל באמצע התפלה כיון שאינו מחוייב לחזור, נראה לי דהוי הפסק אם הוא חוזר, ע"כ.
חלק שני[עריכה]
וא"ו דויזתא צריך לממתחא בזקיפא, זה פשוט במגילה. ויש מפרשים להאריכה בכתיבה והיא מאלפא ביתא דאותיות גדולות.
היתה כתובה בסם בסקרא, פירוש סם זרניך, סקרא אלמגרא, קומוס פירש סמ"ג הנקרא גומא בלעז, בקנקנתום קפרושא בלעז, על הדפתרא, כלומר קלף דקמיח ומליח ואינו מתוקן בעפצים, ועל הנייר, לא יצא עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו. וכתב רבינו תם כי הקלפים שלנו שהם מתוקנים בסיד, כי הם טובים לכתוב המגילה, כי תקון הסיד כל כך טוב כמו בעפצים.
ועוד פשוט שאסור לכתוב אפילו אות אחת שלא מן הכתב.
צריך לשרטט המגילה כשכותבה כמו מזוזה שהיא אמתה של תורה, כך פשוט במגילה.
צריך לקורא שתהא כתובה כלה לפניו לכתחלה, אבל בדיעבד אם השמיט בה הקורא פסוק אחד, כשרה, ואומר אותו פסוק על פה, כך פשוט במגילה.
ועוד פשוט, אם היו שם אותיות מטושטשות או מקורעות, אם רישומן ניכר, כשרה, ואם לאו, פסולה לקרות בה, ודוקא ברובה, אבל במקצתה בדיעבד כשרה, כמו שכתבתי, אפילו השמיט בה הסופר.
צריך לתפרה בחוטי גידין, ואם תפרה בפשתן, פסולה, זה פשוט במגילה. ועוד פשוט ואם הטיל בה שלשה חוטי גידין, כשרה, ובלבד שיהו משולשים. פרש"י שיהא מראש מקום היריעה עד מקום תפירת הגיד האחד כמו ממנו עד הגיד השני, ומן השני לשלישי, ומן השלישי עד סוף היריעה. ורי"ף כתב שלשה חוטי גידין, שנים בשני קצות היריעה ואחד בתוך היריעה ובלבד שיהו משולשים, כלומר שאותו שבתוך היריעה הוא באמצע ממש. ויש להחמיר במגילה ולהטיל בה חמשה חוטי גידין, כשני הפירושים.
הקורא במגילה הכתובה (ס"ג ע"ב) בין הכתובים לא יצא, ודוקא בצבור, אבל ביחיד יצא. ואי מיחסרא או מיתרא משאר היריעות מעט, אפילו בצבור יצא, זה פשוט במגילה. וכל זה מיירי בספרים שלהם שהיו כלם בגוילים, אבל בספרים שלנו שאינם בגוילים, פשיטא דלא יצא, אפילו מיחסרא או מיתרא ואפילו ביחיד.
כתב הרמב"ם דמגילה אינה צריכה עבוד לשמה. כתוב במסכת סופרים צריך שיהא התפר חוץ לכתב ולא מבפנים.
שירה של בני המן אריח על גבי אריח ולבנה על גבי לבנה, זה פשוט במגילה. ופירש בעל הלכות גדולות אריח ואת ואת ואת, לבנה פרשנדתא דלפון אספתא, שלא תהא תקומה למפלתן של רשעים. ואם תקשה משירת האזינו דכתיבא במסכת סופרים שהיא לבנה על גבה לבנה, יש לתרץ שלא תהא תקומה לשופכי דם נקי, כדכתיב: "כי דם עבדיו יקום".
כתוב במסכת סופרים איש בריש דפא ואת בסופה ועשרת בסוף. ופירש רבינו יצחק כזה:
חלק שלישי[עריכה]
מבטלין כהנים מעבודתם ולויים משירם וישראל ממעמדם ותלמידי חכמים מתלמוד תורה ובאים לשמוע מקרא מגילה, אבל מת מצוה לקוברו מבטלין מקרא מגילה מפניו, זה פשוט במגילה.
נשים חייבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו הנס, זה פשוט במגילה. ויש מי שדקדק מכאן מדקאמר מקרא מגילה שיכולות לקרותה להוציא אנשים ידי חובתם, ועוד הביאו ראיה מריש ערכין דאמרינן הכל כשרים לקרות המגילה ואמרינן הכל לאתויי נשים, וכן פרש"י שם, אבל בעל הלכות גדולות פסק שהנשים אינן חייבות אלא בשמיעה אבל אינן מוציאות אנשים בקריאתן, והביא ראיה מתוספתא שאביא למטה. וצריך לפרש לפי דבריו אותה דערכין לאיתויי נשים, לא שיוציאו בקריאתן לאנשים אלא שיוציאו לנשים כמותן בקריאתן, שלא תאמר אין נשים יוצאות ידי חובה עד שישמעו מפי אנשים כמותם. בירושלמי ריב"ל היה מכנס כל אנשי ביתו וקורא לפניהן מגלת אסתר, רבי יונה אבוה דרבי מונא היה מתכוין לפני הנשים שבביתו שהכל היו בספק והכל חייבין במשמע, פירוש בספק - מיתה להשמיד להרוג. וזה הירושלמי נראה סיוע לדברי בעל הלכות גדולות וכן פסק בס"ה. זה לשון התוספתא שהביא ראיה לדבריו בעל הלכות גדולות שכתבתי למעלה. טומטום ואנדרוגינוס חייבין ואין מוציאין הרבים ידי חובתן, אנדרוגינוס מוציא את מינו ולא שאינו מינו, טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו. מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו. נשים ועבדים וקטנים פטורים ממקרא מגילה, ע"כ לשון התוספתא. וזה סיוע לדברי בה"ג שכתבתי למעלה, וכן פשוט בר"ה.
חייב אדם לקרות המגילה בלילה ולשנותה ביום, כך פשוט במגילה. כתב ר"ת דעקר הקריאה ביום והרבה ראיות על זה ולפיכך חוזר ואומר זמן ביום כמו בלילה והרמב"ם כתב שאין אומרים זמן ביום.
קודם מקרא מגילה מברך על מקרא מגילה ושעשה נסים ושהחיינו. ואחר קריאתה יש מקומות שנהגו לברך ויש מקומות שנהגו שלא לברך והכל לפי המנהג. ובמקום שנהגו לברך מברך בא"י אמ"ה הרב את ריבנו והדן את דיננו והנוקם נקמתנו והנפרע לנו מצרינו והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו בא"י הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם האל המושיע. זה פשוט במגילה.
מחלקת במגילה דרב אמר מגילה בזמנה קורין אותה ביחיד שלא בזמנה בי', פירוש שלא בזמנה כגון בני הכפרים מקדימין ליום הכניסה, כמו שכתבתי בחלק ראשון וכבר (ס"ג ע"ג) כתבתי שם שאין בזמן הזה הקדמה ונקטה רב משום בזמנה שהוא י"ד לעיירות גדולות וט"ו לכרכים המוקפים שיכול לקרותה ביחיד, וי"מ שלא בזמנה כגון שחל י"ד להיות בשבת מכל מקום אמר רב בזמן הזה שאין הקדמה בזמנה ביחיד יכול לקרותה. ורב אסי אמר אפילו בזמנה בי', הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי. ופסק רי"ף כרב מדאמרינן לקמן אין קורין בצבור במגילה הכתובה בין הכתובים, הא ביחיד קורין, וכן פסק ר"ת ור"ח אבל בסדר רב עמרם פסק כרב אסי מדחש לה רב לדרב אסי וכן כמה פוסקים ומכל מקום מצוה לחזר אחר י' ואם לא מצא אינו פטור מקריאתה אלא קורא ביחיד אפילו לרב אסי.
כתב רבינו האיי גאון הקורא המגילה פושטה כאגרת ואינו כורך מה שקורא וכן המנהג.
צריך לומר אחר קריאת המגילה ארור המן ברוך מרדכי, ארורה זרש ברוכה אסתר, ארורים כל הערלים ברוכים כל ישראל וגם חרבונה זכור לטוב, זה פשוט בירושלמי דמגילה. עשרת בני המן ועשרת צריך הקורא את המגילה לאומרם בנשימה אחת וצריך להאריך וא"ו דויזתא, זה פשוט במגילה ויש מי שפירש לממתחא בזקיפא, כלומר בקריאה להאריך הוא"ו.
הקורא המגילה למפרע לא יצא, קראה על פה, קראה תרגום או בכל לשון, לא יצא עד שתהא כתובה באותו לשון שקוראה, כגון גפתית לגפטיים עלמית לעלמין עברית לעברים וכן ללעזות קוראה בלעז ובלבד שתהיה כתובה בלעז, והלועז ששמע אשורית, פירוש לשון קודש שלנו, אע"פ שאינו מבינו יצא מידי דהוה אנשים ועמי הארץ שאינם מבינים ויוצאים ידי חובה דהא איכא מצות קריאה ופרסומי ניסא, זה פשוט במגילה. ועוד מוכח שהקורא צריך לכוין לצאת ולהוציא אחרים. קראה סירוגין יצא, פירוש קורא מעט ושוהה מעט וחוזר וקורא מעט ושוהא מעט יצא, ואפילו שהה כדי לגמור את כלה יצא, אבל סרוסין לא יצא, פירוש כגון שקורא פסוק אחד ומדלג שני וקורא פסוק שלישי וחוזר וקורא פסוק שני שדילג שזהו כמי שקורא למפרע, זה פשוט במגילה וכן בירושלמי מאי סירוגין קטועין. סרוסין קרי חדא ופרי חדא, פירוש קורא אחד ומדלג אחד כמו שפירשתי.
ועוד פשוט מתנמנם יצא, פירוש נים ולא נים תיר ולר תיר, כגון דקרו ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי מדכרו ליה מדכר.
היה כותבה וקורא יצא מאחר שקורא ממקום שמעתיק ממנו והיא כתובה כלה בה, זה פשוט במשנה במגילה. ועוד פשוט היה דורשה וקורא יצא, פירוש ואף על פי שאין להפסיק בקריאתה כיון שדורש בענין המגילה ואינו מפליג בענין אחר יצא, וכן בירושלמי היה דורשה ובלבד שלא יפליגו דעתם לענינים אחרים. ועוד פשוט במשנה אם הגיהה יצא. ובירושלמי תני אין מדקדקים בטעיותיה, רב יצחק בר אבא ורב חננאל הוו יתבי קמי דרב אחא חד אמר יהודיים וחד אמר יהודים ולא הדר חד מנהון.
אם השמיט בה הסופר פסוק אחד או שיש בה אותיות מטושטשות או מקורעות, אם צריך שתהא כתובה כלה ממקום שקורא, כתבתיו בח"ב. ואם השמיט בה הסופר פסוק אחד קורהו על פה, ושם כתבתי אם כתובה בין הכתובים.
השמיט בה הקורא פסוק אחד לא יאמר אקרא את כלה ואחר כך אקרא אותו פסוק אלא קורא מאותו פסוק ואילך, פירוש וקורא אותו על פה כמו שכתבתי למעלה, זה פשוט במגילה. צריך לקרא המגילה כלה, זה פשוט במגילה.
נכנס לבית הכנסת ומצא צבור שקראו חצי המגילה לא יאמר אקרא החצי עם הצבור ואחזור ואקרא חצי ראשון אלא קורא אותה על הסדר מתחלתה עד סופה, זה פשוט במגילה.
הכל כשרים לקרא המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן, כך פשוט במגילה, ולמעלה כתבתי אם נשים מוציאות בקריאה לאנשים.
אין קורין המגילה ביום אלא משתנץ החמה, פירוש (ס"ג ע"ד) קריאה של יום ואם קראה משעלה עמוד השחר יצא וכל היום כשר לקראתה, כך פשוט במגילה והוא הדין שכל הלילה כשר לקריאת הלילה, וכן פסק בס"ה.
הקורא המגילה עומד יושב, יצא, וכן קראה אחד, קראוה שנים, יצאו, זה פשוט במגילה.
במגילה, אף על פי שיצא מוציא אחרים ידי חובתן, כך פשוט בראש השנה. ועוד פשוט במשנה, כל המחוייב בדבר מוציא הרבים ידי חובתן וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא הרבים ידי חובתן.
קרא וטעה ואינו יודע היכן טעה, חוזר לראש הפרשה, ודוקא שאינו יודע היכן טעה אבל אם נזכר שאמר כל הפרשה ודלג פסוק אחד, יחזור לאותו פסוק, כך פשוט בתוספתא.