ספר יראים/קטז
מתוך: ספר יראים/כל (עריכה)
סימן קטז (רפה)
לא ימשול למכרה. צוה הב"ה כפ' ואלה המשפטים [ואם] (אשר) לא יעדה והפדה לעם נכרי לא ימשול למכרה בבגדו בה. פי' המקרא ואם לא יעדה הקונה אותה לא ימשול עוד למוכרה בבגדו בה ואם ימכרנה אינה מכורה ועובר. בפי' "בבגדו בה" נחלקו בה רבותינו בקדושין פ"א (י"ח ב') דתניא בבגדו כיון שפירש טליתו (עליה) שוב אינו רשאי זה למוכרה דברי ר"א ר' עקיבא אומר בבגדו בה כיון שבגד - פי' שמכרה - שוב אינו רשאי למוכרה. ר' שמעון אית ליה תרוייהו לישנא בין שבגד בה בין שפירש טליתו עליה שוב אינו רשאי למוכרה. מפרש התם באם יש אם למקרא ויש אם למטרת פליגי. וראינו גירסות התלמוד ושיטת התנאים חלוקות בדין יש אם למקרא ולמסרת, יש מקומות שדורש מקרא ומסרת דברי הכל כמו שכתב עבד וקרינן עובד (ב"מ ל' א') כתיב יתן וקרינן יותן (כ"ב ב') הא כיצד עובד דומיא דעבד לא תחונם לא תחנם לא תחונם (ע"ז כ' א'), ר' עקיבא בסנהדרין פ"א (ד' א') בבכורות פ' כל פסולי המוקדשים (בכורות ל"ד א') סבר יש אם למקרא ובפסחים פרק כל שעה (פסחים ל"ו א') יש אם למקרא ולמסרת גבי לחם עני ועוני. ר' שמעון בקדושין פ"א (י"ח ב') דריש מקרא ומסרת גבי בבגדו בה בסנהדרין פ"א (ד' א') גבי בסכת בסכת בסוכות דריש יש אם למקרא. והא לא קשיא שיש לומר במקום שאין מכחישין מקרא ומסרת זה כמו בבגדו בה שיכול לדרש שניהן דורש שניהן ובמקום שאין יכול לדרש שניהן שמכחישין זה את זה דורש יש אם למקרא. ויש מקומות שדורשין אם למסרת לדברי הכל, כמו בע"ז פ"א (ח' א') דאמרינן מקרן כתיב ולא מקשינן הניחא למ"ד יש אם למסרת שפיר אלא וכו'.
ועוד יש לתמוה במקום שנשתנה מקרא ממסורת, למאן דאמר יש אם למקרא שינוי מסורת למה. ולמ"ד יש אם למסרת שינוי מקרא למה. למה לא נקרא כדינו אחרי שלא ניתן לדרוש כלום בשינוי. ולפי סברתי שאפרש, נתרצו כל הקושיות חלוקת התנאים וחלוקת התלמוד. נ"ל שכל החולקים במקרא למסורת בדייקנות לשון הקדש חולקין, ואפרש אחד מהן והמותר ממנו ילמדו: בסכת בסכת בסוכות, רבנן סברי יש אם למסורת סוברין הדייקות דין הברת או להיות בו מה שחסר ווי"ו לדרש. וא"ת אחרי שעקרו בחסרון וי"ו אינו חוששים למקרא לדורשו כלום למה לא יקרא ע"ד האמת בסכת למה יקרא לשון רבים, אומרים לך אין לך קריאת לשון רבים שיבוש דאסוכות דעלמא כמה שנים קאי ולא אחדא סוכה ולחשבון דפנות. ור' שמעון סבר יש אם למקרא שאין דרך המקרא לכתוב לשון רבים משום סכות דעלמא, הלכך לדרשה אתא לחשבון דפנות קרינא בלשון רבים. וא"ת למה לא נכתב בוי"ו על דרך האמת בלשון רבים אחרי שחסרות הוי"ו אינו כדרש לכלום, אמר לך ר"ש דרך האמת גם להיות הבָרת אות בלא וי"ו ומצינו דרך שניהן להיות בוי"ו ובלא וי"ו: ראֻבן כֻלם כֻלה כלו, ובוי"ו: חור, אשיר, אסור. ורבנן סוברים בכ"מ שיש חסרון וי"ו לדרשה אתא הלכך יש לנו לדרש חסרון וי"ו ומקרא מתרץ מסוכות דעלמא ובעובד ועבד ויותן ויתן דין הדייקות בלשון העברי להיות בו וי"ו הלכך חסרון וי"ו לדרשה. ואם באנו לדרש חסרון וי"ו ויש אם למסרת ולא למקרא למה לא יקרא ע"ד האמת עבד, הלכך מה שנקרא עובד לדרשה צריך לדרש שניהם. ויש לנו להשוות סברת דייקות לשון העברי אחרי סברת מה שאינו יכול לתת טעם לשנוי, ואם מחסר מקרא אם מסרת סובר שיש לתת טעם לאותו שאינו דורש למה נשתנה ולא לדרשא, ובכל מקום שהלומד יפרש סברת הדייקות אתר סברת התנא ובמקום שמקשה התלמוד מזה לזה, כמו בבכורות פסולי ובסנהדרין פ"א יודע בעל התלמוד שדייקות שניהם שוה ואין להפר' להפריד בסברת בחסרון אות או ביתרונו. אבל אנו שאין אנו בקיאין כמו בעלי התלמוד אין לנו להשוות ולהקשות מזה לזה. ואם בא חכם לומר בקי אני ונבון לא כיון לדברי על זאת, שכמה חכמים שמשתי ולא ראיתים שוים לדעת אחד, כל אחד בודה לפי דעתו וגם בודה היום כך ולמחר כך, וקושיות וחלוקות לשון העברי בהברות בחסרות ויתרות אף כשהם מפעל אחד וגזרה אחת שניהם יוכיחו לאומר בקי אני צריך לפרש כי רבו מארבה בלא מספר, הלכך בל אדם יבלום פיו מלומר חכמתי להשוותם, ומתוך כך ירצה להקשות מתנא לתנא דידיה אדידיה כאשר הקשה התלמוד. ולפי סברא זאת שפרשתי, אין להקשות ולתמוה על התלמוד מדעתינו: