לדלג לתוכן

ספר יראים/נג

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי



וו השני.
חייבי מיתה בידי שמים, שלשה. האוכל את הטבל, וכהן טמא שאכל את התרומה, וזר שאכל את התרומה. סימן נג (קע)
אוכל טבל. הזהיר הכתוב בפ' אמור אל הכהנים ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה'. ואמרינן בסנהדרין פ' אלו הן הנשרפין (פ"ג א) אמר שמואל משום ר' אליעזר מנין לאוכל טבל שהוא במיתה דכתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה' בעתידין ליתרם הכתוב מדבר, פי' מדכתיב ירימו דמשמע להבא ויליף חלול (חלול) מתרומה נאמר כאן לא יחללו ונאמר בתרומה בההיא פרשתא גופא ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא ומתו בו כי יחללוהו בתרומה מישתעי ענינא. ובתורת כהנים לא מפיק מאשר ירימו אלא מבאכלם את קדשיהם, לא חילק הכתוב בין ישראל ללוי ולכהן כולם ענושים מיתה באכלם טבל. ותניא בספרי בפ' ראה אנכי כר' יוסי הגלילי אומר יכול לא יהיו חייבים אלא על טבל שלא הורם ממנו כלום, הורם ממנו תרומה גדולה ולא הורם ממנו מעשר ראשון מעשר ראשון ולא מעשר שני ואפילו מעשר עני מנין ת"ל לא תוכל לאכל בשעריך: יש לתמוה, דבחולין בהזרוע (ק"ל ב') תנינא מנין לבעל הבית וכו' עד אשר ירימו אין לך בהן אלא משעת הרמה ואילך והכא דרשינן [בעתידים] ירימו בעתידין ליתרם. יש לומר ההיא תנא דספרי הוא דמפיק טבל מבאכלם את קדשיהם ופליג שמואל משום ר"א ותנאי נינהו: תולדות טבל. כל דרך המחוייב במעשר ותרומה מדרבנן, כגון גדל בעציץ שאינו נקוב ואפילו של חרס וכן מוכח בשבת בהמצניע (צ"ה ב') ובגיטין פ"ב (כ"א ב') דאפילו בחרם בעינן נקוב דאמרינן כתבו על החרס של עציץ נקוב וכו'. ובשבת אמרינן ה' מדות בכלי חרס נקוב בשרש קטן וכו' וכן פר"י ורש"י ז"ל פי' דשל עץ בעינן נקוב ושל חרס לא בעינן (נקוב) וליתא כדאמרינן בשל עץ לא מהני נקוב ובשל חרס מהני נקוב דהא לא מצינו למימר דשל עץ ושל חרס שוין כדמוכח במנחות פ' כל קרבנות הצבור (פ"ד ב') דאמר ספינה אספינה לא קשיא כאן בספינה של עץ כאן בספינה של חרס, ודגן ותירוש ויצהר בחו"ל ופירות עם הארץ וכל פירות שאינן דגן תירוש ויצהר אפילו בטבול לכולם לבד ממעשר שני מדרבנן הם דמעשר שני דנוהג בכל הפירות דאורייתא שהרי כתב תורה למעשר שני כאשר אפרש בעמוד ד' בהלכות מתנות כהונה (סי' קמ"ז) חוץ לארץ-נ"ל שלא גזרו עליה חכמים אלא בקרוב מארץ. וראיה לדבר, דמחלקו חכמים בגזירתם בין קרובה לרחוקה, דאמרינן בע"ז בשלהי פ"א (כ"א א') דאפילו למ"ד כיבוש יחיד לאו שמיה כבוש החמירו בסוריא יותר משאר חוצה לארץ. וטעמא מפרש התם, דכיון דמרחק לא גזרינן, ובמסכת ידים תנן שלא נתנו דין ארץ ישראל לכל הארצות שיש מקומות שהפקיעו איסור גזירת שביעית כדתנן עמון מה היא (כו') ולמדנו שאין קרובות ורחוקות שוות. ועל סברא זאת נ"ל שסמכו כמה מקומות בגולה אספמייא וכיוצא בה שאין מעשרין שדותיהן וכרמיהן :


וו השני.
חייבי מיתה בידי שמים, שלשה. האוכל את הטבל, וכהן טמא שאכל את התרומה, וזר שאכל את התרומה. סימן נג (קע)
אוכל טבל. הזהיר הכתוב בפ' אמור אל הכהנים ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה'. ואמרינן בסנהדרין פ' אלו הן הנשרפין (פ"ג א) אמר שמואל משום ר' אליעזר מנין לאוכל טבל שהוא במיתה דכתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה' בעתידין ליתרם הכתוב מדבר, פי' מדכתיב ירימו דמשמע להבא ויליף חלול (חלול) מתרומה נאמר כאן לא יחללו ונאמר בתרומה בההיא פרשתא גופא ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא ומתו בו כי יחללוהו בתרומה מישתעי ענינא. ובתורת כהנים לא מפיק מאשר ירימו אלא מבאכלם את קדשיהם, לא חילק הכתוב בין ישראל ללוי ולכהן כולם ענושים מיתה באכלם טבל. ותניא בספרי בפ' ראה אנכי כר' יוסי הגלילי אומר יכול לא יהיו חייבים אלא על טבל שלא הורם ממנו כלום, הורם ממנו תרומה גדולה ולא הורם ממנו מעשר ראשון מעשר ראשון ולא מעשר שני ואפילו מעשר עני מנין ת"ל לא תוכל לאכל בשעריך: יש לתמוה, דבחולין בהזרוע (ק"ל ב') תנינא מנין לבעל הבית וכו' עד אשר ירימו אין לך בהן אלא משעת הרמה ואילך והכא דרשינן [בעתידים] ירימו בעתידין ליתרם. יש לומר ההיא תנא דספרי הוא דמפיק טבל מבאכלם את קדשיהם ופליג שמואל משום ר"א ותנאי נינהו: תולדות טבל. כל דרך המחוייב במעשר ותרומה מדרבנן, כגון גדל בעציץ שאינו נקוב ואפילו של חרס וכן מוכח בשבת בהמצניע (צ"ה ב') ובגיטין פ"ב (כ"א ב') דאפילו בחרם בעינן נקוב דאמרינן כתבו על החרס של עציץ נקוב וכו'. ובשבת אמרינן ה' מדות בכלי חרס נקוב בשרש קטן וכו' וכן פר"י ורש"י ז"ל פי' דשל עץ בעינן נקוב ושל חרס לא בעינן (נקוב) וליתא כדאמרינן בשל עץ לא מהני נקוב ובשל חרס מהני נקוב דהא לא מצינו למימר דשל עץ ושל חרס שוין כדמוכח במנחות פ' כל קרבנות הצבור (פ"ד ב') דאמר ספינה אספינה לא קשיא כאן בספינה של עץ כאן בספינה של חרס, ודגן ותירוש ויצהר בחו"ל ופירות עם הארץ וכל פירות שאינן דגן תירוש ויצהר אפילו בטבול לכולם לבד ממעשר שני מדרבנן הם דמעשר שני דנוהג בכל הפירות דאורייתא שהרי כתב תורה למעשר שני כאשר אפרש בעמוד ד' בהלכות מתנות כהונה (סי' קמ"ז) חוץ לארץ-נ"ל שלא גזרו עליה חכמים אלא בקרוב מארץ. וראיה לדבר, דמחלקו חכמים בגזירתם בין קרובה לרחוקה, דאמרינן בע"ז בשלהי פ"א (כ"א א') דאפילו למ"ד כיבוש יחיד לאו שמיה כבוש החמירו בסוריא יותר משאר חוצה לארץ. וטעמא מפרש התם, דכיון דמרחק לא גזרינן, ובמסכת ידים תנן שלא נתנו דין ארץ ישראל לכל הארצות שיש מקומות שהפקיעו איסור גזירת שביעית כדתנן עמון מה היא (כו') ולמדנו שאין קרובות ורחוקות שוות. ועל סברא זאת נ"ל שסמכו כמה מקומות בגולה אספמייא וכיוצא בה שאין מעשרין שדותיהן וכרמיהן :