ספר יראים/מו
מתוך: ספר יראים/כל (עריכה)
עמוד ב
אכילות, ויש בו ד' ווין.
הא' חייבי כרת ז'. ב' חייבי מיתה בידי שמים ג' . חייבי לאוין ל"ג. ד' חייבי עשה ה' . יש מהם בבל תאכל בלאו הבא מכלל עשה ויש מהם בקום אכול. ויען בו שם אכילה על כולו כללתים בכלל אחד.
חייבי כרת ז'.
טמא שאכל את הקדש. והאוכל חלב ודם ונותר ופגול והאוכל ביום הכפורים והאוכל חמץ בפסח.
סימן מו (שצב)
טמא שאכל את הקדש. נחלקו באזהרתה ר"ל ור' יוהנן בפ' אלו הן הלוקין במס' מכות (י"ד ב') ר"ל אמר מבכל קדש לא תגע. וההוא באכילת דבר שיש בו נטילת נשמה דומיא דביאת מקדש. דכתיב בההוא קרא ואל המקדש לא תבא. ר' יוחנן אמר תני ברדלא אתיא טומאתו טומאתו מטמא מקדש מה להלן ענש והזהיר אף כאן ענש והזהיר. ובמקדש כתיב אזהרה דכתיב ולא יטמאו את מחניהם. וההוא קרא דכתיב באמור אל הכהנים איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר לא הוי אזהרה לקדש מיהו מוקמינן במכות וביבמות בהערל בתרומה. ועונש לקדש למדנו מדכתיב באמור אל הכהנים כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל (לה') וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מלפני [ה']. ומנין שבטומאת הגוף הכתוב מדבר? דתניא (זבחים מ"ג ב') וטומאתו עליו טומאת הגוף. יכול טומאת בשר ת"ל טומאתו טומאתו לג"ש ממטמא מקדש מה להלן בטומאת הגוף דכתיב ביה בהדיא ואיש אשר יטמא ולא יתחטא וגו' אף כאן בטומאת הגוף. ר' אומר איש טומאתו עליו בטומאת הגוף הכתוב מדבר. פי' כתיב "איש" באותו פסוק לומר דטומאתו אאיש קאי לאו אקדש קאי. ר' חייא אומר נאמרו קדשים בלשון רבים וטומאתו בלשון יחיד לומר בטומאת הגוף הכתוב (מדבר). פי' דאי אקדשים קאי וטומאתו עליהם הוה ליה למכתב. אחרים אומרים לא דבר הכתוב אלא במי שהטומאה פורשת ממנו. פי' הכתוב עליו יצא בשר שאין הטומאה פורשת ממנו. ובאיזה קדשים הכתוב מדבר בקדשי מזבח. דבר זה למדנו מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן. כדתניא בתחלת ת"כ ומייתי לה ביבמות פ"א (ז' א') דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. כיצד ? והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה. והלא שלמים בכלל קדשים היו פי' בכלל הכתוב דכתיב אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל וגו'. למה יצאו ? ללמד על הכלל כולו יצאו, מה שלמים מיוחדים קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח. ותניא אין לי אלא דומה לשלמים שיש בהם פגול, דברים שאין בהם פגול כגון הלבונה והקומץ והקטרת מנחת נסכים ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח, דתנן בהו בפ' ב"ש בזבחים (מ"ב ב') אלו דברים שאין חייבים עליהם משום פגול הקומץ והלבונה וכר מנין ? ת"ל אל הקדשים אשר יקדישו לרבות כולן (אני שניתי לשון הברייתא עבור לקצרה):
יש לשאול: היאך חייבים על אלו משום טומאה הלא אינם לטהורים ולא היתה להם שעת הכושר לטהורים. ואמרינן במנחות בהקומץ רבה (כ"ה ב') תניא (יכול) יהיו חייבים משום טומאה על בשר לפני זריקת דמים ת"ל כל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאבל בשר וגו', הניתר לטהורים חייבים עליו משום טומאה שאינו ניתר לטהורים אין חייבים עליו משום טומאה, ומסקינן שאינו ניתר לטהורים ולא היתה להם שעת הכושר. י"ל נראה לרבות אלו אע"ג שאינה ניתרים לטהורים ולא היתה להם שעת הכושר מבשר לפני זריקת דמים, דבשר לפני זריקת דמים מחוסר מצוה גורם לו, אבל הני אין חסרון מצוה גורם להם, להכי ראינו לרבות אלו יותר. ומברייתא אחרת למדנו גם (כן) דבשר לפני זריקת דמים אין חייבים עליו משום טומאה ותנאי נינהו דתניא (זבחים מ"ה ב') יכול יהיו חייבים עליהם ת"ל אשר יקרב. אמר ר' אלעזר וכי יש נוגע א"כ למה נאמר אשר יקרב לומר שאין חייבין עליה עד שיכשר ליקרב. הא כיצד ? מי שיש לו מתירים משיקרבו מתיריו מי שאין לו מתירים משיקדש בכלי. וגם מכאן למדנו אותם שהזכרנו למעלה שחייבים עליהם משום טומאה אע"פ שלא היתה להם שעת הכושר שהרי אין להם מתירים ומשיקדש בכלי חייבים עליהם:
וטמא שאכל קדש טמא. מחלוקת ר' יוסי הגלילי ורבנן בפ' השוחט ומעלה (ק"ו א') דתנן טמא שאכל בין קדש טמא בין קדש טהור חייב. ר' יוסי הגלילי אומר טמא שאכל את הטהור חייב וטמא שאכל את הטמא פטור שלא אכל אלא דבר טמא. ובגמרא (ק"ח א') מוקמינן כגון שנטמא הבשר ואח"כ נטמא הגוף וקסבר ר' יוסי טומאת בשר חמירא דלית לה טהרה במקוה ולא אתיא טומאת הגוף קלה דאית לה טהרה במקוה וחיילי עלויה. ותניא, שלמים פרט לדם, ר"ש אומר שלמים פרט לעצים וקטרת ולבונה שאינם ראוים לאכילה:
עמוד ב
אכילות, ויש בו ד' ווין.
הא' חייבי כרת ז'. ב' חייבי מיתה בידי שמים ג' . חייבי לאוין ל"ג. ד' חייבי עשה ה' . יש מהם בבל תאכל בלאו הבא מכלל עשה ויש מהם בקום אכול. ויען בו שם אכילה על כולו כללתים בכלל אחד.
חייבי כרת ז'.
טמא שאכל את הקדש. והאוכל חלב ודם ונותר ופגול והאוכל ביום הכפורים והאוכל חמץ בפסח.
סימן מו (שצב)
טמא שאכל את הקדש. נחלקו באזהרתה ר"ל ור' יוהנן בפ' אלו הן הלוקין במס' מכות (י"ד ב') ר"ל אמר מבכל קדש לא תגע. וההוא באכילת דבר שיש בו נטילת נשמה דומיא דביאת מקדש. דכתיב בההוא קרא ואל המקדש לא תבא. ר' יוחנן אמר תני ברדלא אתיא טומאתו טומאתו מטמא מקדש מה להלן ענש והזהיר אף כאן ענש והזהיר. ובמקדש כתיב אזהרה דכתיב ולא יטמאו את מחניהם. וההוא קרא דכתיב באמור אל הכהנים איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר לא הוי אזהרה לקדש מיהו מוקמינן במכות וביבמות בהערל בתרומה. ועונש לקדש למדנו מדכתיב באמור אל הכהנים כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל (לה') וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מלפני [ה']. ומנין שבטומאת הגוף הכתוב מדבר? דתניא (זבחים מ"ג ב') וטומאתו עליו טומאת הגוף. יכול טומאת בשר ת"ל טומאתו טומאתו לג"ש ממטמא מקדש מה להלן בטומאת הגוף דכתיב ביה בהדיא ואיש אשר יטמא ולא יתחטא וגו' אף כאן בטומאת הגוף. ר' אומר איש טומאתו עליו בטומאת הגוף הכתוב מדבר. פי' כתיב "איש" באותו פסוק לומר דטומאתו אאיש קאי לאו אקדש קאי. ר' חייא אומר נאמרו קדשים בלשון רבים וטומאתו בלשון יחיד לומר בטומאת הגוף הכתוב (מדבר). פי' דאי אקדשים קאי וטומאתו עליהם הוה ליה למכתב. אחרים אומרים לא דבר הכתוב אלא במי שהטומאה פורשת ממנו. פי' הכתוב עליו יצא בשר שאין הטומאה פורשת ממנו. ובאיזה קדשים הכתוב מדבר בקדשי מזבח. דבר זה למדנו מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן. כדתניא בתחלת ת"כ ומייתי לה ביבמות פ"א (ז' א') דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. כיצד ? והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה. והלא שלמים בכלל קדשים היו פי' בכלל הכתוב דכתיב אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל וגו'. למה יצאו ? ללמד על הכלל כולו יצאו, מה שלמים מיוחדים קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח. ותניא אין לי אלא דומה לשלמים שיש בהם פגול, דברים שאין בהם פגול כגון הלבונה והקומץ והקטרת מנחת נסכים ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח, דתנן בהו בפ' ב"ש בזבחים (מ"ב ב') אלו דברים שאין חייבים עליהם משום פגול הקומץ והלבונה וכר מנין ? ת"ל אל הקדשים אשר יקדישו לרבות כולן (אני שניתי לשון הברייתא עבור לקצרה):
יש לשאול: היאך חייבים על אלו משום טומאה הלא אינם לטהורים ולא היתה להם שעת הכושר לטהורים. ואמרינן במנחות בהקומץ רבה (כ"ה ב') תניא (יכול) יהיו חייבים משום טומאה על בשר לפני זריקת דמים ת"ל כל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאבל בשר וגו', הניתר לטהורים חייבים עליו משום טומאה שאינו ניתר לטהורים אין חייבים עליו משום טומאה, ומסקינן שאינו ניתר לטהורים ולא היתה להם שעת הכושר. י"ל נראה לרבות אלו אע"ג שאינה ניתרים לטהורים ולא היתה להם שעת הכושר מבשר לפני זריקת דמים, דבשר לפני זריקת דמים מחוסר מצוה גורם לו, אבל הני אין חסרון מצוה גורם להם, להכי ראינו לרבות אלו יותר. ומברייתא אחרת למדנו גם (כן) דבשר לפני זריקת דמים אין חייבים עליו משום טומאה ותנאי נינהו דתניא (זבחים מ"ה ב') יכול יהיו חייבים עליהם ת"ל אשר יקרב. אמר ר' אלעזר וכי יש נוגע א"כ למה נאמר אשר יקרב לומר שאין חייבין עליה עד שיכשר ליקרב. הא כיצד ? מי שיש לו מתירים משיקרבו מתיריו מי שאין לו מתירים משיקדש בכלי. וגם מכאן למדנו אותם שהזכרנו למעלה שחייבים עליהם משום טומאה אע"פ שלא היתה להם שעת הכושר שהרי אין להם מתירים ומשיקדש בכלי חייבים עליהם:
וטמא שאכל קדש טמא. מחלוקת ר' יוסי הגלילי ורבנן בפ' השוחט ומעלה (ק"ו א') דתנן טמא שאכל בין קדש טמא בין קדש טהור חייב. ר' יוסי הגלילי אומר טמא שאכל את הטהור חייב וטמא שאכל את הטמא פטור שלא אכל אלא דבר טמא. ובגמרא (ק"ח א') מוקמינן כגון שנטמא הבשר ואח"כ נטמא הגוף וקסבר ר' יוסי טומאת בשר חמירא דלית לה טהרה במקוה ולא אתיא טומאת הגוף קלה דאית לה טהרה במקוה וחיילי עלויה. ותניא, שלמים פרט לדם, ר"ש אומר שלמים פרט לעצים וקטרת ולבונה שאינם ראוים לאכילה: