ספר יראים/מה

סימן מה
נבעלה באונס לכהן הדיוט תחתיו. צוה הב"ה בפ' נשוא שאשת כהן שנבעלה באונס שאסורה לו דכתיב והיא לא נתפשה פי' נאנסה אז אסורה לישראל. ותניא בכתובות פ' נערה שנתפתתה (כתובות נ"א ב') והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת הא יש לך אחרת שאעפ"י שנתפשה אסורה ואיזו זו אשת כהן, דוהיא הוי מעוט וכשם שאסורה לבעלה כך אסורה לכהן הדיוט אחר אם ימות זה וקרינן ביה נבעלה למי שזר אצלה ואע"ג דמקשינן ביבמות באלמנה לכ"ג (ס"ט א') (ואימא) נבעלה למי שזר אצלה ומחזיר גרושתו ומתרצינן לאיש זר אמר רחמנא מי שזר אצלה לאפוקי האי דלאו זר הוא מעיקרא וזה הבועל אינו זר אצלה מעיקרא שקודם שנשאת לכהן זה היתה מותרת למי שנבעלה לו עתה. הא לא קשיא דמ"ט כיון שיכול זר אצלה מעיקרא כגון שקדשה אביה כשהיא פחותה מבת שלש זר אצלה קרינן ביה, מה שאין כן במחזיר גרושתו שאינו יכול להיות זר מעיקרא מטעם איסור זה ותדע דזר אצלה מעיקרא פירושו כאשר אמרתי שהרי מצינו פצוע דכא פוסל כדתנן בהערל (ע' א') ואם לא ידעה משנעשה פצוע דכא וכ"ש הרי אלו יאכלו פי' בתרומה הא ידעה לא יאכלו ותנן נמי בפ' רביעי אחין (ל"ג ב') שנים שקדשו ב' נשים ובשעת כניסתן לחופה החליף של זה לזה הרי אלו חייבין עליהן משום אשת איש, ואם היו אחיות אף משום אחות אשה, ואם היו אחין אף משום אשת אח, ואם היו נדות אף משום נדה ואם היו כהנות נפסלו מן הכהונה. מיהו אינה ראיה מכאן שיש לו פסול זה לא מטעם זר אצלה אלא מטעם כיון שנבעלה לחיוב מיתה וכרת נעשית זונה וההיא פסול דארבעה אחין מפרשים (יבמות ל"ה א') פסול מן התורה וזונה יש לומר שפסולה מן התרומה כדאמרינן בהחולץ (מ"ד ב') מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת האי נמי כיון דנבעלה עשאה זונה פי' כיון דבעלה חיוב מיתת ב"ד נתחללה לכל דבר שאלמנה מתחללת בביאת כ"ג. אבל מפצוע דכא וכרות שפכה דהנהו פסלנו להו מטעם זר אצלה אע"פ שקודם פציעתן לאו זר אצלה הוא אחר שיכול להיות זר אצלה מעיקרא זר אצלה קרינן ביה וכי איצטריך קרא דנתפשה אסורה באשת כהן לעבור עליה בעשה ול"ת דהא מזר אצלה נפקא, ועוד כיון דבעלה עשאה זונה. ותולדתה. אשת כהן שנתייחדה אצל נכרי אפילו פעם אחת אסורה לו דאמרינן בע"ז פ"ב (כ"ג א') ובכתובות (כ"ו ב') האשה שנחבשה ביד נכרים על ידי ממון מותרת לבעלה משום דמתיירא מפני הפסד ממונו הא לאו הכי אסורה לבעלה. ומסקינן תדע דקתני סיפא על ידי נפשות אסורה לבעלה. ומוכחא מינה בתחילת אין מעמידין דלא שני לן בין לכתחילה בין דיעבד כי היכי דתנן לא תתיחד אשה עמהן לכתחילה אם נתיחדה אסורה לבעלה דחשבינן לה כבעולה באונס. וכן כתב רב יאודאי גאון ז"ל בהלכות מיאון, ראוה מדברת פירש זעירי (כתובות י"ג א') מה טיבו של איש זה איש פלוני וכהן הוא ר"ג ור"א אומרים נאמנת להשיאה לכהונה, ודוקא נסתרה עם ישראל אבל נסתרה עם הנכרי הוי לה כשבויה ופסולה לכהונה כדאמרינן בכתובות פ' (שם ב') נסתרה היינו שבויה שאמרו לו רוב נכרים פרוצים בעריות, למדנו שלא התירו מדברת ונסתרה באשת ישראל אע"ג דחשבינן ליה עוברת על דת בסוטה פ' ארוסה ושומרת יבם (כ"ה א') ומיבעיא לן התם עוברת על דת אי רשאי בעלה לקיימה אי לא ונשאר בתיקו קימל"ן כר"א דאמר בכתובות פ"א (ט' א') אין האשה נאסרת על בעלה שלא בקינוי וסתירה. ובסוטה נמי פ"א (ב' ב') אמרינן אמר ר' חנינא לא לימא איניש לאיתתיה בזמן הזה אל תסתרי עם איש פלוני דלמא קימ"ל כר"י בר יהודא ואסר לה עילויה איסורא דעלמא אלמא בסתירה לחוד מיתסרא. הלכך צריכים כהנים להזהר מנסתרות עם הנכרי שאפילו נסתרה פעם אחת אסורה לו. ובוזי דרכי ה' ימות, וישרים ילכו בם אוהבי ה' ויראיו נקיים. ועוד הזהירונו רבותינו (ע"ז כ' א') שלא להסתכל בעריות ואסמכוה אקרא דונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה ומצינו שצריך הכתוב כפרה על הרהור עריות במלחמת מדין דכתיב (במדבר ל"א נ') ונקרב את קרבן ה' וגו' לכפר על נפשותיכם לפני ה' (שבת ס"ד א') אמר להם משה חזרתם לקלקולכם הראשון אמרו לו לא נפקד ממנו איש לעבירה א"כ כפרה זו למה א"ל אם מידי ע"ז יצאנו מידי הרהור לא יצאנו. וכל השומר עצמו מן העריות וכופה יצרו וזובחו הב"ה מנחילו אוצרו הטוב שכן מצינו ביוסף הצדיק שזבה יצרו על אשת פוטיפרע ומבית אסורים יצא. ומספר עריות קלות וחמורות מ"ה וכל העובר עליה מרבה להביא חרון אף בעולם וסימן וזכר לדבר (דברים כ"ט כ"ג) ומ"ה הרי האף הגדול הזה, מה בגימטריא הכי הוי: הקדמת המבאר אמרינן בברכות כ"ח ב' אמר ר' נחוניא בן הקנה ביציאתי מבית המדרש אני נותן הודאה על חלקי, והנה אנכי כהיום שיצאתי מבית מדרשו של רבינו הרא"ם זצ"ל אני נותן הודאה על חלקי אודה ה' בכל לבב בסוד יראיו כי הביאני עד הלום לבצע את אשר החילותי להקים כל העמודים של הספר יראים כת"י ולפרוש יריעות בביאורי תועפות ראם, וכאשר אמר דוד מלך ישראל (תהלים קי"ט ע"א) טוב לי כי עניתי למען אלמד חקיך, ופירש האלשיך טוב לי כי עניתי בראשיתי ביסודי עוני למען ע"י יסורין אלמד חקיך והוא ע"ד שאמרו במדרש תנחומא פ' נח ס"ג בפ' שניה של ק"ש כתיב בה בכל לבבכם ובכל נפשכם ולא כתב בכל מאדכם ללמדך שכל מי שאוהב עושר ותענוג א"י ללמוד תורה שבע"פ לפי שיש בה צער גדול ונדוד שינה כו' עיי"ש בפי' עץ יוסף ויפה אמר דוד טוב לי כי עניתי (כי הוא סבה) למען אלמד חקיך. ויש לפרש עוד דברי הכתוב ע"ד שאמרו במדרש ב"ר פצ"ב אין לך אדם בלא יסורים אשריו לאדם שתורתו יסוריו (עיי"ש ביפ"ת גירסת הכדרשי) וזש"א דוד טוב לי (מאחרים) כי עניתי למען אלמד חקיך (לא כאחרים שעינוים למען הרבות כסף וזהב ותענוגי בני האדם). ובברייתא בגמרא דברכות שם אמרו ביציאתו מה הו"א מודה אני לפניך ה"א ששמת חלקי מיושבי בהמ"ד ולא שמת חלקי מיושבי קרנות שאני משכים והם משכימים אני משכים לד"ת והם משכימים לדברים בטלים, אני עמל והם עמלים אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלין שכר אני רץ והם רצים אני רץ לחיי העוה"ב והם רצים לבאר שחת. ויש להבין שלשה חלוקות אלו אני משכים לד"ת כו' אני עמל ומקבל שכר כו' אני רץ לחיי העוה"ב כו' ועיין בספר שמן המור מאמר ג' פי"ז מש"כ בזה ע"ש הגאון בעל מעון הברכות ז"ל. והנראה לי לפרש כפל הדברים עפמש"כ הגאון רי"ה ז"ל בספרו חוסן יהושע מאמר א' פ"ג בהערה אות א' לבאר המדרש וי"ר פי"ט וז"ל שם כי בלמוד התורה יש שלשה ענינים. א] לקיים המ"ע של ולמדתם אותם, ומ"ע זו מקיים אף כשלומד ושוכח או עוסק כל היום בדבר אחד מהתורה ושונה אותה אלף פעמים ויותר. ב] היא ידיעת התורה להיות בקי ויודע הלכותיה, והיא מצוה נוספת נלמדת ממ"ש ושננתם ודרשו חז"ל שיהיו ד"ת מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם אל. תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד. ג] שהתורה מועיל להכניע היצר וכמשחז"ל בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין, עכ"ל שם. ועז"א בברייתא ג' ענינים, א] אני משכים לד"ת כו' והוא לקיים הידע של ולמדתם אותם. ב] אני עמל ומקבל שכר כו' שעם עמלו הוא מכניע היצר והוא תבלין רפואה תעלה לשבר כה היצה"ר. ג] אני רץ לחיי העוה"ב כו' היא ידיעת התורה להיות בקי ויודע הלכותיה. אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ופירש הת"א (ויקרא י"ח ה') ויחי בהון חיי עלמא והיינו חיי העוה"ב, לכן אמרו בת"כ ריש פ' בחקתי אם בחקתי תלכו מלמד שהמקום מתאוה שיהיו ישראל עמלים בתורה וכה"א לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו כמעט אויביהם אכניע וגו' דבלאו עמל התורה קשה לקיים המצות שהיצה"ר מתנכר מאד מאד. והנה רבינו הרא"ם כתב בסי' ת"ו ויראת מאלהיך צוה שילמדו ישראל את התורה ויעבדו בה (עיי"ש בתו"ר אות א') דכתיב ולעבדו ותניא בספרי ולעבדו זה תלמוד ובסי' רנ"ד כתב עוד רבינו צוה הב"ה שילמדו ישראל את התורה ויעמלו בה דכתיב בפ' ואתחנן ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם. והנראה לי דהוא על ב' עניני תורה שכתבתי למעלה, דהנה משכ"ר במצוה סי' ת"ו ויעבדו בה פירושו שיעבדו את השם ע"י לימוד התורה כדכתיב ולעבדו דהיינו לעבוד להשם יתברך ופי' בה כמו על ידה וזהו לימוד התורה להכניע היצר הרע דאף שילמוד. דבר אחד כמה פעמים הוא עובד את הב"ה בהלימוד שלומד אבל לענין ידיעת התורה שיהיה בקי ויודע הלכותיה איך לעשות עז"א רבינו בסי' רנ"ד מדכתיב ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם, לאחרי אשר זיכני ה' ברחמיו וברוב חסדיו להוציא לאור עולם את הספר יראים כת"י עד תומו אמרתי לבוא במגלת ספר ע"ד מה שיעדתי בהקדמתי להעמוד הראשון "כי אשלים הדפסת כל הספר כי אולי נוכל להוציא דברים לתולדותיו מתוך ספר יראים" עתה אמרתי את אשר דאו עיני אספרה, אשר בס"ס נ"ב כתב רבינו הרא"ם ומפי רבינו יעקב ז"ל שמעתי כו' וכן בסי' ס"ג וע' כתב ורבינו יעקב זצ"ל למדני בר וכ"ב רבינו בספר יראים ומורי התם אמר לי, א"כ אין לומר שמשכ"ר בסי' נ' ומורי עניו תירץ כו' שיכוון לר' משה העניו אלא כמו שמכונה רבינו יעהב בשם התם ככה כינהו בשם העניו, ראיתי להעתיק כאן מכתב הרב החכם יאפ"ז שליט"א שכתב אלי ביום ועש"ק כ"ד אלול שנת "אל תיראי" לפ"ק, פאריז. וז"ל "כי בכ"י פאריז לא נרשם. "סימן" רק נכתב בצד הגליון בכ"י באותיות קטנות: צ"ז, צ"ח, צ"ט, וכו' וכו' בכל הכ"י ואנכי בעצמי הוספתי המלה סימן לכל האותיות [והצגתי סימן כך וכך] באמצע השורה בהעתקתי ובאותיות גדולות. מן דף 5 עד דף 14 ע"א מראש כ"י ספר יראים הדפין רק וחלק ולא נכתב עליהם כלל וכלל ורק הארבעה דפים הראשונים בכ"י רשום "הלוח המפתחות" ותו לא וא"כ אין עליך להצטער כלל כי לא הגיעו לידך העתקת הדפים הראשונים מכ"י ספר יראים. בהסכמת הרבנים מראש ספר יראים שהו"ל כתוב שמה: כת"י קדשו של רבי אליעזר ממיץ. והנני להעיר אותך כי כ"י ספר יראים שהעתקתי ממנו איננו בכ"י המחבר בשום אופן רק איזה תלמיד העתיקו מגוף כ"י המחבר באשר כי מלא הוא שניאות אף באורתוגרפיה ובמקום אחד מצאתי עמוד אחד נכתב פעמים וגם התיבות רבן ככלם המה בר"ת ר"ל: נכתבות מחציתן עם קו שכוב בהתרשלות המעתיק ויש לי ראיות רבות כי איננו גוף כ"י המחבר. בכ"י פאריז דף 46 ראש ע"ב כתוב מפורש ומורי עניו תירץ יליף עון עון מנותר כו' ויש לי להאריך מאד במשפחת "עניו" ובכ"י בצד הנליון רשמתי בעטי ציור כעין מגריפה לשום עין ע"ז עכ"ל. ובסימן קמ"ב כתב רבינו סברות אלו מקצתו למדתי מר' שמואל בן אחי ז"ל מ"כ עכ"ל. וראוי לדעת בן מי זה הוא הדר שמואל לפי המבואר בסה"ד ח"א ד"א תתקל"ה ע"ש תשובת מהרש"ל סכ"ט, שלשה אחים היו לרא"ם ר' מאיר ור' דוד מוירצבורג, ור' יהודה שיסד פיוט כו', ואולי הוא רבינו שמואל בן רבינו דוד שמביא דבריו הרב בשבה"ל בשבולת רע"ח ושאר דוכתי. וראיתי להחכם א' ה' ו' בספרו תולדות גדולי ישראל מחברת שלישית וויען תרמ"ג צד 36 כתב: אביו של הרא"ם היה שלמה עיי"ש ושגגה היא בידו כי שם אביו של הרא"ם הוא שמואל כמש"ב הרא"ש בפ"ג דנדרים סי' י"א והר"ר אליעזר ממיץ כתב דלא אמרינן דד"ד אלא דוקא בדינין התלויין בקרקע כמו מכם כו' והאו"ז בפ' הגוזל בתרא כתב דברים אלו ע"ש רבנו אליעזר ב"ר שמואל זצ"ל ממיץ הביאו בתשובת בנו מהר"ח או"ז סי' ק"י, ומש"ש ורבנו אליעזר בר שמואל זצ"ל ממיין הוא ט"ס וצ"ל ממיץ ובכמה מקומות כתוב בתשו' מהר"ח או"ז ממיין תחת ממיץ עיי"ש סי' קפ"ט וסי' רי"ד וכן השלטי גבורים בפ"ק דע"ז גבי איסור מכירת לבונה לעובד כוכבים כתב בספר התרומה כו' עד וכן פי' הר"ר אליעזר ב"ר שמואל ממיץ בפרק נדרים עכ"ל, והוא דלא כמש"כ במחברת שביעית מספרי כרם חמד פראג התר"ג צד 34 שכתב שם החכם שד"ל בהערה שהר"ר אליעזר ממיץ בעל ספר יראים שהיה תלמידו של ר"ת הוא ר"א בן שלמה ולא בן שמואל עיי"ש, והסה"ד בלוח המפתח שלו ערך ר"א ממיץ כתב במוסגר רא"ם ר"ת ר"א ב"ר שמואל ממיץ מ"ב עכ"ל. והנראה ברור דט"ס שם וכצ"ל רא"ם ר"ת ר"א ממיץ ב"ר שמואל מ"כ. והמצא כתוב הוא ששם אביו של רא"ם הוא שמואל כמבואר בפנים הסה"ד ד"א תתקצ"ח והביאו השם חדש. בביאור לספר יראים הנדפס סימן קמ"ט עיי"ש והרב נמ"ל בסה"ד שהוציא מחדש ומתוקן כתב במפתחות במוסגר רא"ם ר"ת ר"א ממיץ מ"ב עכ"ל, ונראה ממערב שהמ"כ הוא שהר"ת של הרא"ם הוא רבי אליעזר ממיץ והוא שיבוש, וזה לא כביר נדפס מאסף ספרותי ותלפיות שמו ברדיטשוב תרנ"ה ובחלק קורא הדורות צד 20 כתב שם הרב הגביר החכם מהדש באבער תולדות הרא"ם והביא שם ע"ש שו"ת מהרש"ל סי' כ"ט בזה"ל תחילת ישיבת רבנו היתה במיץ ואחר מות רבנו אליעזר בדר נתן הרביץ תורה במגנצא עכ"ל, וא"כ לפמש"כ הרב הגאון חיד"א בשה"ג מערכת גדולים אות א' סימן קצ"ט דראב"ן הפליג בזקנה דבדף ק"ס ע"א בספר ראב"ן כתוב בטופסי גיטין ה' אלפים ושבע ומאחר שרבינו הרא"ם הרביץ תורה במגנצא אחר מות הראב"ן א"כ אי אפשר לומר כמש"כ הסה"ד ח"א ד"א תתקצ"ח ע"ש השה"ק בזה"ל ונראה ביוחסין דקל"ב ב' שזה רא"ם מת ד"א תתקצ"ח. גם החכם מהרש"ב בתלפיות שם כתב ע"ד השה"ק בשם היוחסין שאין זה אמת בי מספר היוחסין לא נראה כלל שנפטר בשנה ההיא (ומשכ"ש ע"ד השה"ק גם טעה במש"כ שהביא בעל היראים את מורו הרר"י ב"ר יקר ולא ידע כי הוא לשון רש"י סובה ל"ה ב' עיי"ש לא זכר שכבר כתב כן השה"ג שם אות קצ"ז להשיג על השה"ק) ועיין בהקדמת העיטור להמבאר הרב הגאון ר' מאיר יונה זצ"ל בפתח השער שכתב שם בזה"ל והנה היראים של הרא"ם הסה"ד מאחר אותו לשנת ד"א תתקצ"ח, והנה רבינו העיטור מביאו כמה פעמים לכן לדעתי העניה אין לסמוך עליהם בענינים אלו כי אחר שהחוש מכזיבם עכ"ל. והנה לפי המתבאר מש"כ בספר התרומה ס"ס קל"ח הר"ר אליעזר בר"ש ממיץ הדת של בר"ש הוא בר' שמואל ולא בר' שלמה, וכי"ב ראיתי במש"כ התוס' גיטין נ"ב ב' ד"ה הלכה והדר שלמה ב"ר יוסף מוורדין ה"ר דאפשיעה חייב כו' וכ"כ התוס' בב"ק ל"ט א' ד"ה דאי בזה"ל ר' שלמה בחור ב"ר יוסף והסה"ד במפתח הביא שניהם: ר' שלמה ב"ר יוסף מוורדין תוספת גיטין נ"ב ב': ר' שלמה בחור ב"ר יוסף תוס' ב"ק ל"ט א' עכ"ל. אולם הרא"ש פ"ד דב"ק ס"ה כתב והדר שמואל מוורדון וכ"כ באו"ז הגדול ב"ק פי' קפ"ז והר"ר שמואל בחור ב"ר יוסף דקדק כו' ונראה שהיה כתוב בדת הדש ובמקום אחד נתפשט ה"ר שלמה ובמקום אחר נתפשט הר"ר שמואל, וכדמות ראיה שאביו של הרא"ם שמואל ממה שבנו אחי הרא"ם קרא שם בנו שמואל ע"ש אביו כנ"ל. והנה הכת"י של הששה העמודים שהוצאתי עתה התחלתם בדף ל"ט של הכת"י כמו שכתבתי בהקדמה הראשונה להעמוד הראשון ודף רנ"ד סוף הספר בכת"י ועיין ריש סי' קנ"ח מש"ש החכם יאפ"ז. וראוי לדעת שהציון של הדפים בגמרא ושאר המראה מקומות המוסגרים בפנים בשני חצאי רבוע הוא ממני ומה שמצאתי כתוב על הגליון הבאתי בפנים ביאורי תועפות ראם ע"ש בעליהם כי מלבד האיסור להתלבש בטלית של אחרים וגזילת העני בביתי גם אינני מוכרח לגזול מאחרים כי תודות לה' שחנני דעה והשכל לבאר דברי רבינו ביתר שאת ויתר עז ממש"כ בצד הכת"י וד"ל. "מפתח הסימנים שבכת"י שלפנינו" אנכי עשיתיו בעצמי כי הארבעה דפים הראשונים בכת"י שרשום עליהם הלוח המפתחות שזכר החכם יאפ"ז במכתבו לא שלח אלי. ומה שכתבתי "סימן של"ו שלא לשמוע אל מעוננים וקוסמים" הנה בפנים הספר כת"י אינו מצויין סימן של"ו קודם משכ"ש שלא לשמוע אל מעוננים כו' ומצויין של"ו על לא תקיפו פאת ראשיכם הכתוב אחריו. ובסימן של"ז כתב בזה"ל לא תשחית את פאת זקניך בבר פירשתי למעלה סי' שכ"ה בפאת זקנם לא יגלחו ושרט לנפש כבר פירשתי למעלה סימן שכ"ד עכ"ל ובמפתחות שכתב היראים בראש וי"ו החמישי כתב לא תנחשו ולא תעוננו לא תקיפו כו' וחסר שם שלא לשמוע אל מעוננים וקוסמים ולפי"ז בסימן של"ז נמצאו ב' לאוין ונמנים בפ"ע לבד מן המנוי למעלה שכ"ד. שכ"ה. וכ"ה בבה"ג ואין כן דעת הרמב"ם ל"ת מ"ד. מ"ה. וכן הסמ"ג לאוין ס"ב. ס"ג. דלהרמב"ם והסמ"ג ישראל וכהנים נחשבים לאחת ולפי מה שכתבתי סימן של"ו שלא לשמוע אל מעוננים וקוסמים וכ"ה בנדפס סימן צ' לא לשמוע לקוסמים א"כ לא תשחית את פאת זקניך ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם אץ נחשבים כלל במנין ורבינו לא כתבם אלא הראה מקום לאלו הלאוין ופירושם לסימן שכ"ד. שכ"ה. והם נחשבים לאחת כהנים וישראלים וכהרמב"ם וסמ"ג. וראיתי להביא כאן תיקונים והוספות להעמיד עריות שהוצאתי בפעם הראשונה. החכם יאפ"ז כתב אלי במכתב הנ"ל בזה"ל מדוע לא הדפסת על השער כי הוא ח"א עכ"ל. וא"כ נחוץ לתקן דבר זה. בהסכמת הגאונים ג' א' אע"ס שאינו רואה צ"ל שאינה רואה. בהקדמת המבאר ד' ב' ד"ה וראייות בהכה"י סי' ק' צ"ל סי' כ'. שם ה' א' ד"ה וזאת לדעת אחר שנת תרי"ח צ"ל ועיין סי' שי"ג אות ד' שהמגיה לבאור ווי העמודים זכר את הס' שם חדש. ו' ב' הקדמת המחבר. הנה נתכבדתי בקובץ מגנזי ישראל בפאריז ווינא תרנ"ד מאת הרב החכם יאפ"ז שליט"א וראיתי שם מאמר ז' הקדמת רבינו הרא"ם נדפס שלא כמו שהיה כתוב בההעתקה ששלח אלי ואף כי השינויים קלים וקטני הערך עכ"ז ראיתי שב"ה הלכתי בדרך האמת באות ט"ז כי כן כתוב שם "לשם". ז' ב' תועפות ראם אות ג' ותו לא מידי צ"ל ועיין להלן סי' של"ט משכ"ש בביאורי. ט' ב' תו"ר סי' ז' אות ב' הרי דארוסה נקראת אשה צ"ל ועיין ספר רביד הזהב פ' בראשית פסוק ודבק באשתו. י' א' בפנים היראים שהיא גדולה שבקטנות ט"ס וצ"ל שהיא גדולה מן הגדולה שבקטנות. שם ב' בתו"ר והוא ברור צענ"ר צ"ל שוב ראיתי בשס"ח בהגהות ארץ צבי על הג"א לכתובות שם שביאר דברי המרדכי כמו שכתבתי. שם ואיכא נמי צ"ל איכא נמי. י"א ב' תו"ר אות ל"ז צ"ל ועיין בשו"ת נפש חיה תאהע"ז סי"ז שכתב שם ע"ד המבואר בש"ע אה"ע סי' ל"ז סט"ז באומר בתך מקודשת לי דשתיהן אסורות אף בשידך ועסוקין בה ומ"מ נפסק בשו"ע סי' כ"ז דהיכא דעסוקין באותו ענין מקודשת קדושי ודאי באומר הרי את מקודשת ולא אמר לי ונמצא הדברים סותרין ועכצ"ל דשאני הך דבתך מקודשת לי דהוי דברים שבלב דהמחשבה סותר דבורו דכיון דאמר בתך מקודשת ל' הוי הפירוש אחת מבנותיו או זו או זו וכל שהוא בתו הוא בכלל ומה שרצה עתה לומר דמחשבתו לא היתה רק זו סותר מה שהיה מתחילת הדיבור על הכלל ועתה פורט אחת כו' עיי"ש והיינו משכ"ר כאן צפי מה שהגהתי. שם אות מ"ב הרי לנו שם עיר אינגליטירא עיר ט"ס וצ"ל מדינה והכוונה מדינת ענגלאנד כידוע מהרש"ב. י"ב ב' תו"ר אות ו' שמא יתחייב רק לחזק צ"ל רך לחזק. י"ג ב' הו"ר מעמוד א' אחר תיבות שכתב להיפך צ"ל ועיין מה שכתבתי להלן סי' רע"ד אות קנ"א ישי' ש"א אות ח'. ט"ז ב' תו"ר אות י"ב וחידוש על רבותינו בעה"ת צ"ל שו"ר שכ"כ הצידה לדרך והחזקוני הובא נספר דברי דוד להט"ז במדבר ל"א פסוק נ' והט"ז שם דחה דבריהם בדברים של מה בכך שכ' שם דע"כ הירושלמי א"י גופה ממעט שאינו מותר אלא אחר הכיבוש שלה וכ"כ הרמב"ם שלא הותרה אלא בשעת השביה שנאמר וראית בשביה ובמתכ"ת לא ראה בפנים המדרש שמואל. שם אות י"ג ולפי' צ"ל ולפי. די"ט ב' תו"ר סוף אות כ"ב צ"ל עיין ח"ס חיו"ד סי' קצ"ד נ"מ לדינא (הגרא"ד שליט"א). כ' ב' תו"ר אות מ"א ולא כהתוי"ט כו' צ"ל שו"ר כן נשו"ת ח"ס חאו"ח סימן פ"ט שהשיג על התוי"ט ע""ש. כ"א א' תו"ר אות מ"ט נראה לי דהיינו טעמא כו' צ"ל ועיין בשו"ת ח"ס חיו"ד סי' קצ"ט. כ"ב א' תו"ר ע"ד כנ"ל דצ"ל שם, צ"ל ולחנם דחק הג' מ"ש ז"ל בהגהותיו לעירובין כ"א ב' להגיה דברי הערוך בא"א. שם כ' תו"ר אוח ע"ט עכ"ל (הרוקח) צ"ל וכ"כ הראב"ן סי' שי"ט אגב דם בתולים אתי דם נדה וכ"כ במחזור ויטרי סי' תס"ו דהאי דם בתולים כדם נדות חשבינן ליה משום דא"א למכה כלא צחצוחי זיבה כו'. כ"ג א' בפנים היראים לדברי הגאון בסותרת ופולטת כו' נראה דצ"ל כסופרת כו'. כ"ה א' תו"ר אות קמ"ח צ"ל ועיין ריקאנטי סי' תקפ"ג שכתב בזה"ל פסק הרא"ם כר"א דנדה שלא בדקה עצמה אלא יום ראשון ושביעי טהורה עכ"ל וכתב שם בביאור מעשה בצלאל בזה"ל וביראים סי' קצ"ב שממנו דברי רבינו נראה שפוסק כרב ולפי"ז לא הו"ל לרבינו למיסתם כלשון המשנה א' וז' עכ"ל ובאמת דברי הריקאנטי ברורין לנוסחת היראים כת"י שמפורש בדברי היראים כר"ח דתחילתן וסופן בעינן. כ"ז א' תו"ר ראשי שורות של השלשה קודם שורה האחרונה מסוכסכים האותיות ומעורבבים. כ"ט א' תו"ר אות ר"י ובדבריו אלו יתיישב דכרי הב"ה יו"ד כו', הנה כבוד הגר"ש פרידעש בעל ספר כרם חמד שליט"א כתב אלי וז"ל ואני כהחפז' לא הבנתי לכאורה דברי מר יחיה בזה הא אם רובו של אבר אחד כשמקפיד עליו חוצץ מן התורה לדעת הגאון באה"ט ז"ל משום דהוי כמו רוב של הגוף א"כ הו"ל לאסור מדרבנן ברובו של אבר אחד ואינו מקפיד עליו וכמו ברוב הגוף דמאי שנא ולמה התירו כל הפוסקים והרמ"א והמג"א באומנות אחד לחוד וידיו מלוכלכות כגון בשוחט וידיו מלוכלכות בדם הא הוי רובו של אבר אחד ואף דאינו מקפיד וד"ל (ובשתי אומנות ליכא לאיסתפוקי רק אם הוי איסור מדאורייתא או רק מדרבנן וד"ל) עכ"ל. והנה מראש אמינא טעמא לסברת הבאה"ט ומנ"ל הא דרובו של כל אחד מהאברים כשמקפיד עליו חוצץ מן התורה דכבר הקשו התוס' סוכה ד"ו ב' סד"ה דבר. כיון דאתאי הלכתא לרובו ולא למיעוטו א"כ קרא למאי אתא דדרשינן בשרו שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין המים ותי' דאצטריך לבית הסתרים כדאיתא בפ"ק דקדושין עכ"ל וביאר בספר פנ"י דכוונת התוס' למ"ש בקדושין כ"ה סע"א נהי דביאת מים לא בעינן לבית הסתרים מקום הראוי לבוא בו מים בעינן וז"ש התוס' דאצטריך בשרו לענין דבבית הסתרים נמי שייך חציצה עיי"ש בפנ"י שכתב כנ"ל ברור בכוונת התוס' וכפי' הפנ"י כן פי' המהר"ם אלא שהפנ"י הקשה עדה"ת היאך אפשר לומר דחציצת בית הסתרים דאורייתא הא לא הוי אלא מיעוט המקפיד וא"כ הטפל חמור מן העיקר דאפילו בגופו הא בעינן רובו המקפיד והניח זה בצ"ע ומזה כתב הבאה"ט לחדש דרובו של כ"א מהאברים כשמקפיד עליו חוצץ מן התורה וא"ש תי' התוס' והוא דלא כהת"ח שכ' בעירובין ד"ד ב' בזה"ל דאצטריך לבית הסתרים כדאיתא בפ"ק דקדושין דדריש מה בשרו מאבראי וכו' כ"כ התוס' פ"ק דסוכה עכ"ל דלדעת מהר"ם ופנ"י אין כן כוונת התוס' ואף לפמ"ש רב כהנא יבמות ע"ח ב' ל"ש אלא רובו אבל כולו חוצץ מן התורה אע"ג דאינו מקפיד לכאורה לק"מ קושיית התוס' דסוכה די"ל דקרא דוקא כולו ואפי' אינו מקפיד והלכתא לרובו המקפיד כמש"כ בהגהות וחידושים להג"מ יוסף מווילנא לשס"ח עירובין שם. אמנם ז"א דאכתי מלשון ההלכתא רובו ומקפיד חוצץ נשמע דדוקא רובו אבל כולו חוצץ ואפילו אינו מקפיד ושפיר הקשו התוס' סוכה כיון דאתאי הלכתא לרובו ולא למיעוטו ור"ל דהה"נ רונו ולא כולו א"כ קרא למאי אתא כו' והוכרחו לתירוצם כנ"ל והנה כ"ז לענין דבר מורה דאתאי הלכתא לרובו ולמקפיד מיהו רבנן שגזרו לרובו ואינו מקפיד לא נזרו אלא בדבר השוה בכל בין באדם בין בכלים דהיינו רוב הדבר הצריך טבילה, בטבילת כלים רוב כלי הנטבל, בטבילת גוף האדם רוב הגוף, בטבילת שערות שנחשבים בפ"ע לשיטת הגאונים שהביא הרמב"ם פ"ב מהל' מקואות הט"ו רוב כ"מ כנוס שער, בנט"י רוב היד הצריך נטילה, ולענין חציצת הרגלים בין כהן לרצפה רוב הרגל כמש"כ הסדרי טהרה סי' קצ"ח סקנ"ב, ולא גזרו כולי האי ברובו של אבר אחד ואינו מקפיד עליו דבפעם אחת גזרו רבנן דבריהם על רובו שאינו מקפיד על אדם וכלים יחד ואזדא לה קושיית כת"ר. והנראה בעיני יותר דבאמת כוונת הבאה"ט לומר דרובו של כל אחד ואחד מהאברים של אדם היה עליו דבר חוצץ ומקפיד זהו דין תורה שחוצץ ולאפוקי דלא נימא דכשהיה דבר חוצץ על רוב הגוף של אדם אע"ג דעל המיעוט היתר לא היה שום דבר חוצן הר"ז חוצץ מן התורה כשמקפיד עליו ורובו ר"ל רוב מנין אבריו וכמש"כ הגרש"ש סוכה ד"ג א' לענין שונה דצריכה שתהא מחזקת רו"ר ושלחנו עיי"ש וא"כ אין דברי הבאה"ט עולין ליישב דברי המג"א וגם אינו מתיישב בדבריו דברי רב כהנא ומדלא אמר הבאה"ט דרובו של אחד מהאברים כו' ואמר דרובו של כל אחד מהאברים כו' נראה כפירושי האחרון לא כמו שהבינותי בסי' דבריו בתוע"ר שם. ל' א' תו"ר אות רכ"ה אחר כצ"ל צ"ל וכ"ה בברייתא וגמרא אבל הערוך ערך קף גריס בין בד' וה' כלים ולפמש"כ באות שאחר זה מדו"ק יותר גי' ואפילו. שם ע"ב תו"ר אות רכ"ט ודעת רבינו דלא כהרמב"ם כו' צ"ל ולפמש"כ החת"ס חיו"ד סי' רי"ד דע"כ לא הצריך הרא"ם קרקע ראוי לבלוע אלא בכולו שאוב וברובו כשר ליכא מאן דבעי ע"ג קרקע הראי' לבלוע עיי"ש אין סתירה מדברי רבינו לדברי הרמב"ם שם. ל"ב ב' תו"ר אות רס"ד, שם בב"י כתב צ"ל ושם בנ"י כו'. ל"ד ב' תו"ר אות ו' ותמימי על הנו"ב כו' צ"ל שו"ר שכבר קדמני בזה הרב הגאון רד"ט זצ"ל בספרו בית דוד ק"א סי' א'. ל"ו א' תו"ר אות י' צ"ל ועיין להלן סי' רכ"ה משכ"ש. ל"ז א' תו"ר סי' ל"ד אות ד' ויש לי לתרץ כו' צ"ל ועיין בעמק יהושע סימן י"ד ישוב אחר. שם ב' תו"ר אות ח' אבל הוא מוכר את עצמו אף כשהוא גר ומשוחרר צ"ל ועיין להלן סי' תנ"ו תועפות ראם אות כ"ו מש"כ עוד בזה. ל"ח א' תו"ר אות ט' דלפמש"כ בגבו"א יפה כתב הט"ז כו' צ"ל וכ"כ בשו"ת עמודי אש סי' ג' אות כ"ג. שם ב' תו"ר סימן ל"ו אות ז' צ"ל ועיין ס"ס שפ"ח מש"ש בשם הש"ח. שם תו"ר סימן ל"ז אות ב' דר"א בן הורקנוס הוא שמותי ולא ראב"ע או ראב"ש צ"ל וכן שגה בזה במחכ"ת הפנים יפות דברים כ"ד א'. מ"ב א' תו"ר סי' מ"ג אות ב' צ"ל והאגודה בפ' הערל כתב יש מדקדקים דאדום לא נתבלבלו בימי סנחריב כו' ותירץ בספר התרומה שזרע המלוכה אינה מתבלבלת כו' עכ"ל ובאמת מדברי יבינו היראים הקושיא והתירוץ. מ"ג ב' תו"ר סוף אות כ"ג צ"ל ועיין מש"כ להלן סי' קי"ז. שם סוף אות כ"ד צ"ל ועיין מש"כ בסי' של"ב. לסימן מ"ה בדין עריות, ראיתי להביא דברי הגהות מיימוניות שהביא שם דברי רבינו הרא"ם ומילתא אלבישייהו יקירא וז"ל הגהמי"י להרמב"ם פכ"א מהל' א"ב הלכה ל"א עמש"כ הרמב"ם שם אשה שנשאת לשני אנשים ומתו לשלישי לא תנשא ואם נשאת לא תצא. ואפי' נתקדשה יכנוס. וע"ז כ' בהגמי"י שם אות ס' וכתב רא"ם ונ"ל דהלכה כרב אשי דמזל גורם ונ"מ באירסה ומית א"נ דנ"מ דנפל מדקלא ומית דליכא למימר מעיין גורם עכ"ל. וראיתי בלבוש אהע"ז ס"ס שכתב שם וז"ל וטעמא דתלינן מיתתם באשה משום דאמרינן מזל רע שלה גורם שתשב היא עגונה לפיכך אמרו קצת דדוקא אם מתו מיתת עצמן שייך לתלות במזל רע שלה אבל אס אחד מהם מת והשני נהרג או מת בדבר או נפל ומת וכדומה באלה שבא מיתתו בסיבה אחרת לא תלינן לה במזל רע שלה ומותרת להנשא עכ"ל. ותמיהני והלא גמרא ערוכה יבמות ס"ד ב' א"ב כו' א"נ דנפל מדיקלא ומית וכמש"כ הרא"ם דלמ"ד מזל גורם איכא ואיך אמרו קצת או נפל ומת לא תלינן במזל רע שלה ומותרת להנשא והצעתי הקושיא לפגי הרב הגאון הגדול מהרי"ל המד"א דמחנינו זצ"ל ואמר לי דיש לפרש מש"כ הלבוש או נפל ומת דהיינו במפולת בתים שהוא מכת מדינה וכן מש"כ הלבוש והשני נהרג יתפרש ג"כ שנהרג כגזירה עם הצבור וכמש"כ התה"ד הובא בב"י וז"ל אם נהרג ונשרף בגזירה עם הצבור כה"ג לא שייך לומר מזל גורם דמכת מדינה הוא עיי"ש ושפיר דמיא נהרג או נפל ומת למת בדבר ששלשתן טעם אחד להם דבכה"ג לא תלינן לה במזל רע שלה ומקור דברי הלבוש הוא התה"ד והריב"ש כמבואר בנ"י עכ"ד ועפי"ד אלו יש לפרש גם מש"כ בהגהת רמ"א שו"ע אהע"ז סי' ס' וי"א דדוקא אס מהו מיתת עצמם אבל אס נהרג אחד מהם או מת בדבר או נפל ומת (וכדומה אינו כלום ולכן רבים מקילין בדברים אלו ואין מוחין בידיהם ונרשם ב"י בשם תשובת הרמב"ן שכ"כ בשי"א (כצ"ל והוא ר"ת בשם יש אומרים דלא כמש"כ בדפוסים חדשים שכ"כ בסימן י"א) והחת"ס חאהע"ז ח"ב סי' קל"א כ' ע"ז וז"ל ומש"כ בשו"ע בשם רמב"ן דיש מהירין בנהרג הוא מכשול שלא כ"כ הרמב"ן ח"ו אלא שכ' שסמכו איזה אנשים ע"ז והוא צווח עליהם כי כרוכיא נמצא גם בנהרג הו"ל קטלנית עכ"ל וע"פ ד' הלבוש ופי' המד"א זצ"ל יש לומר דזהו ג"כ כוונת דברי הרמ"א והציון ב"י בשם תשובת הרמב"ן כו' הוא טעות וצ"ל ב"י בשם תה"ד והריב"ש: אולם לענ"ד דוחק לפרש דברי הלבוש כנ"ל דהעיקר חסר מן הספר דהול"ל והשני נהרג בגזירה עם הציבור או נפל ומת במפולת בתים שלא לתת מכשול למעיין וע"כ הנראה לי בכי' דברי הלבוש עפ"י מש"כ המ"מ להרמב"ם שם אחר שהביא דברי הגמרא דנפל מדיקלא ומית וז"ל או שמת ע"י נפילה מן הדקל ועל ידי חולי למ"ד שמעיינה גורם שמביאה המשמש עמה לידי חולי ומת ליכא, למ"ד מזלא גורם היכא עכ"ל בדפוסי הרמב"ם הישנים ונראה מדבריו שמפרש מ"ש בגמרא דנפל מדיקלא ומית פירושו שלא מת תיכף בנפילתו אלא שהלה מזה וע"י חולי זה מת ועז"א בגמרא דלמ"ד מזל גורס איכא דרוב מלין לחיים כגיטין כ"ח א' וזה שמת שפיר י"ל דמזלה גרם משא"כ בנפל מן הדקל ומת תיכף בנפילתו דעת המ"מ דל"ש לומר מזלה גרם שהרי ראינו היית מיתתו וז"ש הלבוש דבנהרג או נפל ומת דהיינו שלא מת ע"י חולי שנא מיתתו בסיבה אחרת לא תלינן לה במזל רע שלה וכדברי המ"מ וגופא בתר רישא אזיל דגם הגה"ר יתפרש כדברי הלבוש ואזיל ג"כ בשיטת המ"ד מזל גורם כמש"כ הרא"ם דהלכה כרב אשי ובהרמב"ם דפוס ווארשא הנד"מ כתוב במ"מ שמת ע"י נפילה מן הדקל שלא ע"י חולי למ"ד כו' ולענ"ד העיקר במ"מ כגי' הישנה כנ"ל וחלילה להגיה בלי ראיה ברורה: עוד יש לחלק ולומר דמ"ש בגמרא דנפל מדיקלא ומת אסירה למ"ד מז"ג היינו דוקא שנפל שלא ברצונו ובחירתו משא"כ היכא דבכוונה ובדעת עלה לאילן והפיל עצמו ומת לא תלינן במזל רע שלה ותליא באשלי רברבי. דהנה דעת רש"י ביבמות כ"ו א' דה"ה אשה שנתגרשה ב"פ לרבי אין לישא אותה והוא הי"א הראשון שכ' הרמ"א ודעת גדולי הראשונים אינו כן כמש"כ הרמ"א אח"ז אבל י"א מיתה דוקא וכן עיקר וטעם החולקים על רש"י כתב הלבוש וז"ל וי"א דוקא מתו אנשיה וכן עיקר דבגירושין לא שייך לתלות במזל רע שלה שהרי הוא בבחירת המגרשין עכ"ל והוא מדברי הרישב"א בחי' ליבמות כ"ו א' וז"ל ובגירושין ליתנהו להני טעמי דאיהו הוא דמגרש לה בעל כרחה שאין האיש מוציא אלא ברצון וא"כ אפי' מזל גורס לא שייך בה עכ"ל וכ"כ נהי' לכהונות מ"ג ב' כיון דאשה מתגרשת בע"כ ואין האיש מוציא אותה אלא לרצונו היכי עלה ע"ד לומר דגרושין היתה מזלה גרם עכ"ל הרי דלהחולקים על רש"י בדבר התלוי בבחירת האדם אם לעשות או לחדול אין לומר דמזל האשה גרמה זאת אלא כך עלה בדעת ב' אנשיה הראשונים ואין לומר בכה"ג מז"ג וא"כ לדעתם ה"ה במיתה היכי דנהרג ע"י אדם התלוי בבחירת האדם ההורגו או בבחירת עצמו עלה לאילן ונפל ומת אין לומר מזלה גרם ומ"ש בגמרא דנפל מדיקלא ומת שלא ע"י חולי דלמ"ד מז"ג איכא ר"ל נפל שלא במתכוין. משא"כ לדעת רש"י דאוסר גם בגירושין עכצ"ל דס"ל דאף בדבר התלוי בבחירה שייך ג"כ לומר מזלה גרם א"כ ה"ה במיתה ל"ש נהרג או הפיל עצמו מן הדקל וכי"ב בכוונה למ"ד מזל גורם אסורה וא"כ גם בזה יש ליישב דברי הלבוש אלא שאין זה במשמעות לשונו דעדיין לא כתב הלבוש סברא זו כ"א בגירושין שלא"ז אבל מ"מ לדינא צל"ע: וראיתי בריטב"א בחי' ליבמות ס"ד ב' שכ' בזה"ל מ"ב דאנסו ומית א"נ כו' פי' דלמ"ד מזל גורס הויא חזקה ולמ"ד מעין גורם לא הוי חזקה עכ"ל וכ"כ בחי' לכתובות מ"ג ב' וו"ל כדאמרינן מ"ב אנוסה או דנפל כו' ודוחק לומר דט"ס הוא בב' המקומות וי"ל דגירסתו הי' בגמ' דאינסה ולא דאירסה ופירוש דאינסה היינו בזנות ומת אח"כ דלר"ה דאמר מעין גורם הוי חזקה ולרב אשי דאמר מזל גורס לא הוי חזקה והפירוש שכתב הריטב"א בחי' ליבמות היינו להא"נ דנפל מדיקלא ומית משא"כ להנ"מ הראשונה דאינסה שכתב הריטב"א הוא להיפך וק"ל. והמגדל עוז כתב ע"ד הרמב"ם הנ"ל בזה"ל אשה שנשאת עד יכנוס פ"ק דכתובות ופרק נערה שנתפתתה עכ"ל ובעניי ל"מ מזה דבר בפ"ק דכתובות והנראה שהוא ט"ס וצ"ל פ"ו דיבמות כאשר הוא באמת שם ס"ד ב' אך עדיין צ"ע מש"כ המ"ע עד יכנוס דבכל המקומות לא נמצא כי אם עד לא תנשא דמש"כ הרמב"ם ואם נשאת לא תצא ואפי' נתקדשה יכנוס כבר כתב הרשב"א בתשובה והביאו הכ"מ שחזר על כל הצדדים ולא מצא לו מקום שיסמוך עליו הרמב"ם עיי"ש ומה זה שכתב המ"ע אשה שנשאת עד יכנוס ולולא דמסתפינא הו"א דכוונת המ"ע למ"ש בגמרא דיבמות שם א"ב דאירסה ולא היה כתוב לפניו בגמרא דאירסה ומית אלא דאירסה ותו לא ומפרש להרמב"ם דאירסה פי' השלישי שאמרו בברייתא לשלישי לא תנשא ועז"א דאירסה דלמ"ד מזל גורם לא תליא בביאה וא"כ מאחר שקידשה מיקרי בדיעבד ולא תצא ורשאי גם לכונסה אח"כ משא"כ למ"ד מעין גורם וכל האיסור הוא בביאה לא נקרא מי שאירסה דיעבד דעדיין לא התחיל בהאיסור ודמיא לכתחילה דמה ל' אם אירסה או לא וא"כ לא יכנוס ותצא ופסק הרמב"ם כמ"ד מזל גורם ולכן כתב ואם נשאת לא תצא ואפי' נתקדשה יכניס וז"ש רש"י בגמרא שם ד"ה דאירסה וז"ל השלישי ומת עכ"ל דגם גירסת רש"י בגמרא היה דאירסה א"נ כו' ובא רש"י לפרש דתיבת ומית שאמרו בגמרא אחר דנפל מדיקלא קא' גם לאירסה שאמרו מקודם והניח תיבת השלישי כאשר עכצ"ל כן לפירוש הרמב"ם (שבודאי ידע רש"י שיש לפרש כן) אלא שהוסיף תיבת ומת וממילא אזדא לה פירוש הרמב"ם ומפרש"י הוגה בגמרא תיבת ומית אחר דאירסה משא"כ להרמב"ם ובס"ס קהלת יעקב בשו"ת חאהע"ז סי' ד' כתב להוכיח מדפירש רש"י השלישי כו' משמע דס"ל דהלכה כרשב"ג גם בנשואין ומדברי הרביד הזהב פ' מקן פסוק יוסף איננו יש ללמוד דמש"ה הוסיף רש"י השלישי דלא נימא דר"ה ור"א אליבא דרבי דוקא קיימי אבל לרשב"ג גם ר"ה מודה דטעמו משים מז"ג לזאת פרש"י השלישי דאפילו לרשב"ג אמר ר"ה דטעמא משום מעין ולא ס"ל מזל כלל ע""ש בדבריו אבל לפמש"כ א"ש פרש"י דתיבת השלישי לא כתב לחדש אלא תיבת ומת ודו"ק: וראיתי בספר אבן הראשה סי' י"ד שדקדק על היתר הנו"ב מ"ק חאה"ע סי' ס' באשה עשירה ומוצלחת אחר מיתת בעצה במו"מ דמותרת למ"ד מזל גורס עיי"ש (והחזיק בידו בספר קה"י הנ"ל) דמ"ט לא אמרו בגמרא א"ב זו ע""ש והנראה ל' לדבר פשוט שאם כל אנשיה מתו בחולי אחד גם הנו"ב ודעמיה מודים דאסורה להנשא אף שהיא עשירה ומצלחת וכמש"כ הד"מ בשם תשובת מהרי"ו דהיכא שכולם מתו בחולי אחד יש לחוש ואפילו לדברי הרמב"ם שכתב אין כופין להוציא מ"מ בהא מודה ולא עדיף היתר הנו"ב מאם היה אחד מהם זקן ואפ"ה בחולי אהד יש לחוש ולא דמי לההיתר שאמרו בגמרא למ"ד מעין גורם דהיינו ארוסה א"נ דנפל מדיקלא דאף אם כולם מתו מחולי אחד מאירוסין או לאחר דנסבה כאו"א נפל מדיקלא ומת אין לחוש ולומר דמעין גורם כמובן א"כ שפיר לא אמרו בגמרא א"ב אשה עשירה ומצלחת דלמ"ד מזל גורס תנשא דלאו מילתא פסיקתא היא דאם מתו אנשיה מחולי אחד לכ"ע אסורה להנשא משא"כ הא"ב שבגמרא למ"ד מעין גורס דמותרת להנשא בכל ענין: ובספר שדי חמד אסיפת דינים מערכת אישות ס"א אות כ"ג הביא משו"ת שו"מ דבספר נוצר חסד על אבות נדפס היתר על קטלנית כשיש לה בנים מבעלים הראשונים דעיקר החשש עס"י הקבלה משום שהרוח מקשקש בקרבה וכשיש לה בנים אינו מקשקש עכ"ל ובאמת כן הוא מבואר בס"ח סי' תע"ח שכתב שם אשה לשלישי או לרביעי לא תנשא אם מתו בעליה זא"ז לאחר שבא עליה ומתו בלא בנים או מיד לאחר בעילה כמו ער ואונן שלא עכבו אצל תמר עכ"ל הס"ח ונראה דהיינו למ"ד מעין גורם משא"כ לפסק הרא"ם כמ"ד מזל גורם ואפי' אירסה נמי אין זה משום הרוח ואין ת"י שו"ת שו"מ: ודע דהגאון מוהרא"ם זצ"ל מפינסק בספרו אהל משה יבמות כ"ו א' עמד עמש"ש במשנה ונתגרשו או שנתאלמנו דלפרש"י צ"ע למה הקדים גירושין דקאי אמיתה דלא פתח ולא סיים בה כו' ובמחכ"ת אשתמיטתי' לשון רש"י שם במשנה סד"ה שנשאו שנתב ומתו הבעלים השניים ולמה שבק רש"י רישא דמתניתין ונתגרשו ונקט ומתו ועכצ"ל דגירסת רש"י היתה באמת במשנה ונתאלמנו או נתגרשו ושפיר תפס רש"י ומתו שאמרו במשנה בראשונה וכ"ה במשנה שבמשניות ובמשנה שבירושלמי וע""ש עוד מה שהעיר בשיטת רש"י שכתב שם סד"ה בתרי זימני שהוחזקה להתאלמן או להתגרש מפסחים קי"ג ב' ונשאר בצ"ע. וידידי האברך הרה"ג ישראל דושאוויץ שליט"א בספרו הנד"מ משכנות ישראל סט"ז כתב שי"ל דהיש אומרים ס"ל כרשב"ג ולדידיה הרי ליכא איסור מדינא גם לרש"י ז"ל בפחות מתלת זימנא אך באמת ז"א דא"כ מאי מקשי תלמודא על הת"ק דלא חשיב לה ודלמא ס"ל לת"ק כרבי עכ"ד ואין זה אמת דעדיפא אמרו בגמרא דזימנין דהדעת סובלתו ג"כ במה שמחזירה אך בחופת אליהו רבה הגירסא והמגרש אשתו שנים ושלשה פעמים ומחזירה: וראיתי עוד להביא כאן תשלום להעמוד הראשון שכתבתי בענין אישות ואף שאין בזה זכר לרבינו הרא"ם עכ"ז מילתא חדתא היא לי ואיידי דזוטר מירכס: מה שכתבתי לידי"נ הרה"ג עדיו לגאון וכו' מהרז"ו ראדונסקי נ"י חוב"ק פיסאצנע א] ביבמות קט"ו א' ההוא גברא דבשלהי הלולי איתלי נורא ב' גנני כו' עד ומחמת כיסופא אזל וערק לעלמא וכ' הנו"ב מ"ק אהע"ז סי' מ"ב וז"ל והנה קשה ל"ל למימר דאיתייליד ביה מומא דהא ע"כ האי גברא חרוכא המוטל בפנינו לא ראינו שני ידיו דבוקין בו דאל"כ איך רצה רבא להתירה מחמת גברא חרוכא ופסתא דידא דשדיא הא אדרבה הא ראי' שעכ"פ הי' כאן אדם אחר וא"כ מאן מפיס אם גברא חריכא הוא בעלה ופסתא דידא הוא מאדם אחר דלמא להיפך א"ו שרבא ר"ל דגברא חרוכא הוא בעלה ופסתא דידא ממנו הוא ולא חייש כלל לאדם אחר וכאן היה וכאן נמצא ולפי"ז למ"ל לר"ח לחלק שפסתא דידא הוא מאיש אחר וגברא חרוכא הוא איש אחר דלמא כ"ז חד גברא הוא דהיינו אינש אחרינא דאתי לאצולי ונברא דהך איתתא אזל לעלמא א"ו דאילול' שיש אמתלא לתלות דמחמת כיסופא אזל לעלמא לא חיישינן כלל דאזל לעלמא אלא דאמרינן כאן היה כאן נמצא ואיהו הוא שמת עכ"ל הנו"ב וכ' בסי' דבר הצבא לס' הצבא מדה ד' אות י"ב ע"ד הנו"ב וז"ל הנה לא ראה דברי רי"ו נכ"נ ח"ג שאחר שהעתיק דברי רחב"א דאינה נאמנת דשמא של אדם אחר הוא כ' אח"כ חילוקו של הרמ"ה דמיירי דהיד הוא בודאי של אחר מכלל דלרבא אף בכה"ג נאמנת והא דהקשה נימא להיפך הא ל"ק דהיא אומרת שראתה שהאש שולט בכל גופו ובזה לא ראינו אחר וע"כ האי חרוכא הוא נעלה והשני ערק לעלמא ולא נחרך כלל לדעת רבא דסומכין על דבריה כו' ודבריו תמוהין לענ"ד נהי דיהבינן לי' כתירוצו אבל עכ"פ ראי' ודאי ליכא מפסתא דידא דשדיא ודינו אם נתרץ דלא תיקשה וא"כ מה זה שאמר רבא ועוד גברא חרוכא דשדי ופסתא דידא דשדיא אדרבה מפסתא דידא דשדיא קשיא על דבריה כקושיית הנו"ב שעכ"פ היה כאן אדם אחר ולא הול"ל לרבא אלא ועוד גברא חרוכא דשדי ותו לא ואני מוסיף להקשות דברי הנו"ב אהדדי דבסי' מ"ו כ' הנו"ב וז"ל ואמנם בעובדא דגברא חרוכא לרחב"א דחייש לאינש אחרינא צ"ל הטעם משום פסתא דידא דשדיא וע"כ הי' אדם אחר כאן וכ' בשו"ת מהרי"ם מבריסק סי' כ"ה ע"ד הנו"ב דשם וז"ל ותמהני עליו שכתב זאת מסברא דנפשי' ולא הביא דברי הרמ"ה שהבאתי דמפרש בהדיא כן עכ"ל וא"כ הרי גם הנו"ב מפרש כדברי הרמ"ה ותמוה ביותר איך כ' בסי' מ"ב דהא ע"כ האי גברא חרוכא המוטל בפניני לא ראינו שני ידיו דבוקין בו: ב] ואני אומר דדברי הנו"ב נכונים וברורים הך דסי' מ"ב והך דסי' מ"ו ותמיהת מהרי"ם עליו גם היא איננה ומראש נדקדק עמש"כ ר' ירוחם שם. אם נפלה דליקה במיטתו או בביתו ואמרה אשתו ראו פלוני בעלי מת וראו אדם מושלך חרוך ופס ידא מושלכת לא אמרינן זהו בעלה אלא אמרינן שמא האי אדם חרוך אדם אחר מעלמא הוא שבא להציל וזה הפס מבעלה הי' ומתוך שנפל בו מום ברח מבשת ודינו כמו שאמרנו בעישנו עליו בית שאמרנו שאינה נאמנת אע"פ שתאמר היא שזהו בעלה פשוט [שם ביבמות] עכ"ל וקשה הא דין זה אין פשוט כ"כ דפליגי בזה רבא ורחב"א ובדבר הצבא שם כ' ע"ד הרי"ו דנראה מדבריו דלא גרס סבר דאילו גרס סבר אין זה פשוט כ"כ ויש לדחות שכוונתו על הרא"ש שכ' כן וכן דרכו בכ"מ לרמוז על הרא"ש עכ"ל ועדיין אין דברי רי"ו מיושנין דגם בהרא"ש אין מבואר הלכה כדברי מי אלא דמשמע מדבריו שפוסק כרחב"א ואין לומר על פלוגתת האמוראים דלא איפסיק הלכתא "פשוט". והנה ראיתי בד"מ אהע"ז סי' י"ז שכ' שם באות מ"ו בזה"ל וז"ל תא"ו נכ"ג ח"ג מי שנשרף וצעקה אשתו ראו בעלי שנשרף נאמנת ודוקא שלא נשאר כאן שום דבר שמורה שהיה שם אחר אכל אם נשאר יד ואנו מכירין שאין זה מאיש שנשרף אע"פ שאמרה בעלי נשרף אינה נאמנת וע"ש עכ"ל וכ"כ בב"ש אהע"ז סי' י"ז ס"ק ק"ס והנה לפנינו ברבינו ירוחם כתוב מתחילה דאינה נאמנת כנ"ל עד פשוט שם ואח"כ כ' בזה"ל וכ' הרמ"ה ודוקא שאותו פס ידא אינו מהאיש החרוך כאן דאז אמרינן דשמא מבעלה הוא הפס וברח מבשת אבל אם לא היה שם פס ידא אלא האיש החרוך או שיש פס ידא מהאיש החרוך (כ"כ בשו"ת מהרי"ם שם להגיה בדברי רי"ו דט"ס בפנים שכ' אינו מהאיש החרוך ובסמוך אי"ה אכתוב מה שנראה לי להגיה) שלא מצאו לו כ"א יד אחרת אמרינן דודאי האי פס ידא מהאיש החרוך הוא וכיון שהיא אומרת שזה האיש החרוך הוא בעלה ואמרה ממחלה ראו בעלי נאמנת וכן עיקר עכ"ל. ואילו הד"מ והב"ש העמיקו דברי רי"ו בסגנון אחר בתחלה כ' דנאמנת ודוקא שלא נשאר כו' אכל כו' אינה נאמנת ורואה אני מזה דרמ"ה סובב והולך ע"ד הגמרא פלוגתת רבא ורחב"א ופסק כרבא דאמר נאמנת וע"ז כ' רמ"ה שברי"ו המובא בד"מ ודוקא כו' ובפנים רי"ו כתב אומן דברים של הרמ"ה בסגנון אחר דמתחלה כתב מה שהוא אליבא דכ"ע דאפילו לרבא אינה נאמנת והיינו דוקא אם נשאר שם יד ואנו מכירין שאין זה מאיש שנשרף ולכן כ' עד"ז פשוש שם ביבמות דהא באמת בכה"ג לכ"ע אינה נאמת כמו שמפ"ו וכ' הרמ"ה ודוקא כו' אכל אם צא היה שם פס ידא אצא האיש החרוך או כו' אמרינן לודאי האי פס ידא מהאיש החרוך הוא כו' עד נאמנת והוא ממש כדברי רבא ביבמות שם וראי' לדברי דהרמ"ה פסק כרבא מדכרי הריטב"א כחי' ליבמות קט"ו א' שכ' ומסתברא דהלכתא כרבא (כצ"ל וט"ס משכ"ש כרב) דמסתבר טעמי' ועוד דרחב"א לא קאי במילתי' אלא דאמרינן מאי דהוה סבר למימר ופרישנא טעמיה במאי הוה תלי סברא דידיה וכן דעת מ"ה זכרונו לברכה אבל רוב הראשונים כו' עכ"ל וכבר כ' היד מלאכי ד' קפ"ח דהרב רבינו מאיר הלוי רבו של הריטב"א יעויי"ש ועיין בשו"ת או"ז ח"א בסוף הספר סי' תשמ"ד דהראבי"ה פסק כרבא עיי"ש: ג] ואחר שבארנו דברי רי"ו והרמ"ה שהביא צרור הדבר שכן פי' הנו"ב ויפה כ' הנו"ב דע"כ האי גברא חרוכא המוטל בפנינו לא ראינו שני ידיו דבוקין בו וכן פי' הרמ"ה ונתבטלו דברי דבר הצבא מעיקרן כמה שהאריך שם ע"ד הרי"ו והרמ"ה ואזדא לה תמיהת מהרי"ם על הנו"ב סי' מ"ו שכ' זאת מסברא דנפשי' ולא הביא דברי הרמ"ה דמפרש בהדיא כן דאין ענין דברי הנו"ב שכ' לרחב"א לדברי הרמ"ה של לדברי רבא ומעמה נסתרו דברי השו"ת פני יהושע ח"ב סי' נ"ח שכ' שם דברי הרמ"ה שברי"ו אכל אם צא היה שם פס יד כלל אלא החרוך או שהפס יד הוא מהחרוך שלא מצאו לו כ"א יד אחת אמרינן דודאי האי פס יד החרוך הוא אע"ג דאפשר דנשרפה ידו האחת ונהיתה לאפר אפ"ה תלינן הפס יד צו ולא חיישינן שמא הפת יד מאחר הוא שברח מכאן והוא בעלה וזה הנשרף אחר וידו נשרפת לאפר אך כיון דלהחרוך חסר יד כוודאי יד הנמצא מהחרוך הוא וה"ה הכא כיון שהעצמות מונחים כלא בגד ואם נימא זאת אין בגדיו היכן בגדיו של המת ודאי תלינן כיה שזהו בגדיו כו' ועיי"ש. והגאון ר"ח אלעזר וואקס בספרו נפש חיה ח' אהע"ז סי' ה' הניאו ובאמת ז"א אלא לדברי רבא דהרמ"ה פסק כוותי' אכל רוב הראשונים פוסקים כרחב"א דלא אמרינן כן ולפי דעתם דהרמ"ה כ' כן אף לדברי רחב"א דע"כ לא אמר רחב"א דאינה נאמנת אלא דדוקא שאותו פס יד אינו מהאיש החרוך כאן דלאיש החרוך נמצאו שני ידים זולת הפס יד הנמצא א"כ קשה מ"ט דרנא דאמר נאמנת אף בכה"ג כקושיית הנו"כ דפסתא דידא דשדיא הוא סתירה לדבריה דע"כ הי' שם אחר. ומש"כ רי"ו בדברי הרמ"ה או שיש פס ידא אינו מהאיש החרוך שהרי"ם והפנ"י מחקו תיבת אינו ואני אומר דצ"ל אינו רחוק מהאיש החרוך וחסר ברי"ו תיבת רחוק וכמש"כ הנמוק"י ופסתא דידא דשדיא ויד אחד תמיכה מוטלת סמוכה לה ונשרפה ג"כ ובכה"ג איירינן בגמרא ודלא כהיש"ש פט"ו דיבמות דין ו' שפי' ופסתא דידא דשדיא במקום אחר רחוק מן הגוף הנשרף ולדעת היש"ש צ"ל דרבא דאמר נאמנת דאע"ג שהפס יד רחוק מן הגוף מ"מ ס"ל דדא ודא אחת היא והפס יד הוא של הגוף הנשרף וקרובים נעשו רחוקים ומה שדחקו להיש"ש לפרש כן נ"ל דקשיא לי' קושיית הנו"ב דהא ע"כ האי גברא חרוכא המוטל בפנינו לא ראינו שני ידיו דבוקין בו דאל"ה איך רצה רבה להתירה כו' וא"כ קשה למ"ל לרחב"א לחלק שפסתא דידא הוא מאיש אחר וגברא חרוכא הוא איש אחר דילמא כ"ז חד גברא הוא דהיינו אינש אחרינא דאתא לאצולי לזה כ' היש"ש לפרש שנמצא רחוק מהגוף הנשרף לכן חלקן רחב"א לתרי גברי ודלא כדבר הצכא שם שכ' ע"ד היש"ש ואולי ט"ס הוא כו' ורש"י שסי' פסתא דידא מאיש אחר הבא להצילו וכ"ה בפרש"י שסביב רב אלפס ופיסתא יד מאותו האיש אחר הוא שבא להצילו והוא דלא כגירסת הרי"ף והרא"ש והאי פיסתא דחתנא הוא יש לומר כמפרש כפי' הרמ"ה והנמוק"י דפסתא דידא דשדיא מוטלת סמוכה לה אינו רחוק מהאיש החרוך ושפיר תלינן לה כחד גברא ונורא איתליא ביה ואיתייליד בי' מומא כו' הוא מילתא באפי נפשי' מה שנתהווה בבעלה: ד] ולפי מי שבארנו דברי הרמ"ה שברי"ו א"כ מש"כ ננ"ש אהע"ז סי' י"ז ס"ק ק"ס אחר שהביא שם דברי רי"ו כנ"ל וז"ל ועיין סעי' ל"ב מבואר אע"ג דזה נפל למים והעלוהו רגל אם צית ברגל ס"מ אמרינן זה האיש שנפל למים עלה והלך לדרכו ורגל זה הוא מאיש אחר וכאן צ"ל הא דלא חיישינן שמא אדם אחר הי' כאן ונשרף משום דהיא צעקה כעצי נשרף לכן לא חיישינן אצא היכא דמוכח דהיה שם איש אחר עכ"ל דהיינו ממש כדברי הרשב"א בחי' ליבמות ד' קכ"א גכי מעשה בעסיא באחד ששלשלוהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו כו' שכ' שם הרשב"א וז"ל ועד כאן לא פליג התם רבא אלא משום דאמרה אתתיה חזו גבראי חזו גבראי כדאיתא התם עכ"ל הרשב"א והם הם דברי הב"ש להרמ"ה דפסק כרבא דאמר נאמנת ולחנם כ' בשו"ת קהלת יעקב להגאון מקארלין ח' אהע"ז סי' ז' ע"ד הב"ש וז"ל ודבריו צריכים עיון גדול שהוא רוצה להשוות הדיעות והן נראין חלוקין כו' ולענ"ד דברי הב"ש פשוטים וכדברי הרשב"א בחי' ותל"מ. וראיתי להגאון מהרי"ם שם בתשובה סי' כ"ה שהביא דברי הרשב"א בחי' ליבמות דקכ"א והנ"י והוכיח מדבריהם דפליגי על הרמ"ה שהביא רבינו ירוחם דמפרש הסוגיא דלהכי חייש רחב"א לאינש אחרינא משום דהיה הוכחה דהפס ידא לא היה מאיש החרוך דאיש החרוך נמצא בשני ידים דאם איתא דהרשב"א והנ"י מפרשים כן לא היו מביאים ראיה כלל לדינם דשאני בגברא חרוכא דהוי הוכחה שבא אדם אחר להצילו ולהכי חשש רחב"א ורבא ג"כ לא התיר אלא מטעם חזו גבראי חזו גבראי אבל הכא שנפל לים ולא היה לנו הוכחה דאיש אחר היה שם מהיכי תיתי ליחוש דאינש אחרינא הוא א"ו מפרשים הרשב"א והנ"י הסוגיא כפשטא דלא היה לנו הוכחה דפסתא דידא מאינש אחרינא הוא ואעפ"כ פוסקים כרחב"א עכ"ל ומה אעשה דלענ"ד ברור הדבר דהרמ"ה מפרש כהרשב"א והנ"י הסוגיא דלא הי' לנו הוכחה דפסתא דידא מאינש אחרינא הוא ובכה"ג אמר רבא דנאמנת אבל בדאיכא הוכחה אף לרבא אינה נאמנת ולא ידעתי מה יענה הרי"ם להרמ"ה לפי פירושו מ"ש רבא ועוד גברא חרוכא דשדי ופסתא דידא דשדיא דפסתא דידא סתירה לדבריה כקושיית הנו"ב דסי' מ"ב: ה] והריטב"א בחי' ליבמות קט"ו א' כ' ופסתא דידא דשדיא פי' והכירה יפה דפסתא דידא דבעלה הוא והכי מוכח ממאי דאמרינן דדילמא חרוכא גברא אחרינא הוה וכו' ולא אמרינן דפסתא דידא אחרינא הוא אלא דאמרינן דדילמא איתלי' ביה נורא וחזא נפשי' בע"מ כו' עכ"ל וכ"כ שם דקכ"א וההיא דאיתלי נורא בי גנאי ואשכחו פסתא דידיה דשדיא לסי שהכירו שהיתה ידו ובאו להתיר אשתו אלא דחייש ר' חייא דילמא פסתא דידיה בלחודא ואיהו כרתה וערק משום כסופא עכ"ל ובס' קה"י בשו"ת שם סי' ח' כ' וראיתי בחידושי הריטב"א ונראה שהיה לו גירסא אחרת בהך עובדא שהוא מפרש דהפסתא דידא היתה ניכרת שהוא מהחתן כו' ורבא היה ס"ל כיון שהפס יד ניכר שהוא מהחתן תולין שכל הגוף הוא מהחתן ורחב"א סבר דילמא הגוף הוא מאינש אחרינא והפס יד הוא מהחתן ואין תולין זה בזה כיון שנמצאו מפורדין עכ"ל הקה"י ונראה דמש"כ גירסא אחרת הי' לו להריטב"א ר"ל דגריס בגמרא כגי' הרי"ף והרא"ש והאי פיסתא דחתנא הוא וז"ש הריטב"א ולא אמרינן דפסתא דידא אחרינא הוא ר"ל דרחב"א איני אומר דפסתא דידא הוא האיש האחר שבא להציל ונשרף וכ"ז חד גברא הוא אלא דאמרינן דדילמא כו' וכקושיית הנו"ב סי' מ"ב למ"ל לר"ח לחלק כו' ולפי לשון הריטב"א בד' קכ"א נראה דגריס ופסתא דידיה דשדיא ולא דידא ופי' דידיה היינו של בעלה ושפיר כ' הריטב"א שהכירו שהיתה ידו ועיין בהרא"ש שכ' ג"כ ופסחא דידיה דשדיא וראיתי בדבר הצבא לס' הצבא שם שכ' גירסת הרא"ש הוא ופיסתא דידיה דשדיא משמע יד של החרוך עכ"ל ואין הבנה לדבריו כלל איך יאמרו כגמרא ופס יד החרוך שדיא והלא ע"ז אנו דנין אם פס יד של החרוך הוא או לא דלרחב"א האי פיסתא דידא לאו של חרוך הוא אלא דפי' גירסת הרא"ש ופסחא דידיה היינו של בעלה שהכירו יפה שהוא של כעלה וכפי' הריטב"א אולם מהרש"ל ביש"ש שם העתיק ופסתא דידא דשדיא וכ' ע"כ הנוסח של הרי"ף והרא"ש אחריו וכן הוא באמת ברי"ף ופסתא דידא ומי יודע אם נוסחא מדוייקת בהרא"ש דידיה וצ"ע בנוסחת ספרי הרא"ש בדפוסים שונים ובאו"ז הנ"ל או"ב כתב דאית דגרסי ופסתא דידיה דשדיא פי' היו מכירין בטב"ע פס ידו של חתן: ו] וראיתי עוד כדבר הצבא שם שכ' ע"ד הנו"ב סי' מ"ו להצדיק את הנו"ב מהשגת ר"ב פרענקיל שתפס על הנו"ב וז"ל דבר הצבא אך לע"ד הצדק עם הנו"ב דזה ודאי גני שומשמי הדרך לפנות דלא לעולם יניחו שם עד שיסרחו ויקולקל גם הכלי ודרך שומשמין לאכול או לעשות שמן וכדמסיק לבסוף דלכו"ע חיישינן שמא פינו אלא דרב חסדא היה סובר דכיון שכן וכן היינו סימנים ודחה רבא דזה ל"ה סימן עכ"ל ובאמת לא ראה דברי הנו"ב שם סי' מ"ז שכ' להדיא ז"ל הנה אני תמה והלא הטעם שאין חוששין לרבי לאנשים דעלמא הוא מטעם היינו האי דנפל היינו האי דעל א"כ מטעם זה עצמו י"ל בשומשמי דהיינו הנך דרמינהו המפקיד בחביתא והיינו הנך דמנחא עתה בחביתא עכ"ל: ז] וראיתי להעיר עמש"כ הפ"ת לאהע"ז סי' י"ז ס"ק קכ"ח כסופו, גם בדעתי הענייה עלה קצת הרהורי דברים בענין זה לא אמנע מלהזכיר פה והוא כו' וחידוש בעיני שלא ראה שבאמת כן תי' הגאון בעל קצה"ח בש"ש ז' פי"ז וז"ל ובנו"ב שם הקשה מהא דכתבו הפוסקים בהאי דשלשלוהו לים ונמצא רגל דמיירי שהיה סימן מובהק ברגל הנמצא כו' וכמ"ש הרשב"א ואמאי לא נימא היינו קבר הנמצא היינו קבר שאבד וא"כ אפילו ליכא סימן ברגל נמי נימא היינו שנאבד ע"ש ולק"מ דאפי' בנאבד עשרה ונמצא ט' כל שהיו מקושרים אמרינן דהנך ט' הנמצאים אחרות נינהו וכמבואר באו"ח סי' תל"ה ובי"ד סי' ס"ג ומכש"כ בזה שנמצא רגל מן הגוף השלם המקושר באיבריו דלא אמרינן היינו האי וכולהו חד טעמא דלא אמרינן הך שנאבד הוא נמצא אלא כשנמצא דומה ושוה לנאבד אכל היכא שהנמצא אינו שוה ודומה לנאבד אמרינן זה הנמצא אחר הוא אלא בככר שנאבד במקום שדרכן לפרר דהו"ל כנאבד פרורין וכמ"ש עכ"ל: ח] ואף אם אין כדברי דהרמ"ה פוסק כרבא אלא דגם הרמ"ה פוסק כרחב"א ומ"ש רבינו ירוחם מתחלה שאינה נאמנת היינו דברי רחב"א וע"ז הביא דברי הרמ"ה דהסוגיא מיירי שאותו פס ידא אינו מהאיש החרוך כאן מ"מ אומר אני דלא כהאחרונים הפנ"י בשו"ת והרי"ם שביארו דבריו דלאיש החרוך נמצאו שני ידים זולת הפס יד הנמצא דז"א כקושיית הנו"ב דאיך אמר רבא ועוד גברא חרוכא דשדי ופסתא ידא דשדיא אלא ר"ל דהיינו ככה"ג דפסתא דידא שדיא במקום אחר רחוק מן הגוף החרוך וכדברי היש"ש ובכה"ג אמר רבא דאע"ג שהוא רחוק עכ"ז חד גברא הוא ונאמנת שהוא בעלה ולעולם האי גברא חרוכא המוטל בפנינו לא ראינו שני ידיו דבוקין בו וא"ש סיום דברי הרמ"ה אבל אם לא הי' שם פס ידא אלא האיש החרוך או שיש פס ידא אינו רחוק (כהגהתי) מהאיש החרוך כו' אמרינן דודאי כו' ופי' דאף לרחב"א נאמנת ולפי"ז היש"ש לקח פירושו מדברי רי"ו כשם הרמ"ה: ט] אולם הב"ח בשו"ת הישנות סי' נ"ה כ' דלא כדברי הנו"ב בסי' מ"ב אלא דמ"ש רבא ועוד גברא חרוכא דשדי ופסתא דידא דשדיא פירוש ועוד אפילו לא היה מעיילא נפשה מעיקרא לאכרוזי בעודו חי ח"ג ח"ג אלא עכשיו אומרת דהאי גברא חרוכא בעלה הוא דמית נאמנת ולא חיישינן דקאמרה בדדמי כיון דאיכא הכא גברא חרוכא דשדיא ופסתא דידא דשדיא דחזינן דנשרף בהאי ביתא גברא אית לן למימר דההוא בעל גננא דהוה בבי גנני' שאיננו איהו הוא דנשרף דאי איתא דאזל לעלמא האי גברא חרוכא מאן נינהו דלית לן למימר דאינש אחרינא הוא דמאי בעי הכא בהאי גננא דאיתלי ביה נורא ולא ס"ל לרבא להחמיר אימא אינש אחרינא אתא לאצולי כו' וכדרחב"א אלא תלינן ספי בבעל גננא דהוה בגנני' ולא באינש דעלמא והאי פס ידא דשדיא אפילו את"ל דבע"כ דאינש אחרינא אתא מעלמא לאצולי ואכלתי' נמי נורא ולא נשאר ממנו אלא פס יד אפ"ה לא תלינן לחומרא דילמא תרווייהו אינשי אחריני נינהו דאתא לאצולי ואכלתינהו נורא ובעל גננא אזל לעלמא בלא מומא דטפי ניחא לן למיתלי חד מהני תרי ננעל גננא שהיה ודאי שם בגנני' והשני בע"כ באינש אחרינא דאתא לאצולי דכל מה דאפשר לן למתלי ננעל גננא דהוה בגנניה תלינן ולא ס"ל לרבא לחוש דלמא הך פס ידא דבעל גננא הוא דאיתייליד ביה מומא ומחמת כסופא ערק ואזל לעלמא דא"כ הו"ל למיתב באתריה ובביתי' ולמיזל ביה אסיא אלא אי איתא דאיתייליד ביה מומא בחד מהני תרתי בע"כ דבאינש אחרינא דאתא לאצולי איתייליד בי' מומא ואזיל לביתי' ואזיל לבי אסיא והך גברא חרוכא כעל גננא הוא דמית וכל זה לפי שהאשה אמרה עכשיו דהאי גברא חרוכא בעלה הוא דמית דאע"ג דאיכא למיחש דקאמרה בדדמי מ"מ כיון דאיכא גכרא חרוכא דשדי ופיסתא ידא דשדיא לא חיישינן דקאמרה בדדמי אלא קושטא קאמרה עכ"ד הב"ח שם וכן הוא מפרש שם בדברי רמ"ה שברי"ו ועיי"ש שהעתיק לדברי רמ"ה בזה"ל או שיש פס ידא ואינו אלא מהאיש החרוך כו' והוא דלא כהגהת מהרי"ם שמחק תיבת אינו ודלא כהגהתי שהגהתי תיבת רחוק ולהב"ח פשוט שחסר תיבת אלא וכ' ואינו לא אינו בלא וי"ו ומש"כ הב"ח שם וודאי קושטא דמילתא לא הוי בהך עובדא דהוה סימן מובהק בפיסתא דידא דהוי דבעל גננא מדקאמר רבא ועוד גברא חרוכא דשדי ופיסתא דידא דשדיא דאלמא דרצונו לומר דתלינן דחד מהנהו הוי בעל גננא א"כ בע"כ לא היה שם שום סימן מובהק בהך פסתא דידא דהוה מבעל גננא עכ"ל. לא הי' לפניו החי' ריטב"א ליבמות ד' קכ"א שהבאתי למעלה שלא כ' כדבריו ולפי דברי הב"ח נ"ל לפרש מש"כ רש"י ופסתא דידא מאיש אחר הבא להצילו חוזר ע"ד רבא שאמר ועוד גברא חרוכא דשדי ופסתא דידא דשדיא וע"ז פרש"י ופסתא דידא מאיש אחר הבא להצילו והגברא חרוכא הוא בעלה וכמש"כ הב"ח לפרש דברי רבא אולם לשון פרש"י שסביב הרי"ף ופסתא יד מאותו האיש אחר הוא שבא להצילו אין לפרש דקאי ע"ד רבא אלא ע"ד רחב"א שאמר האי גברא חרוכא דילמא אינש מעלמא אתא לאצולי ופסתא דידא דשדיא כו' ע"ז פרש"י מאותו האיש אחר הוא שבא להצילו ונתבאר מדברי הב"ח דלא כדברי הצבא שם שכ' ע"ד היש"ש וז"ל ונאמר דס"ל דאף אם יש הרבה אנשים שנחרכו בכ"ז סמכינן עליה ויסמוך אתוספתא זו וצ"ע עכ"ל ולא ראה דברי הב"ח שמפרש להדיא כן וכ"ה בס' בית הלוי ח"ד סי' י"ד עיי"ש שכיון לד' הב"ח וד' יאיר עיני בתורתו ויגלה לנו דברי רבינו ירוחם טמירא הכו"ח יום א' י"ט מנ"א תרנ"ח אברהם אבא שיף פק"ק מינסק: וראיתי להודיע בהקדמתי פה בדבר מה שכ' הנ"י פ"ט דב"ב ד' רל"א א' וז"ל ודעת הרא"ם ז"ל דכל שיש לו עשרים שנה וסימנים אע"ג שא"י בטיב משא ומתן ממכרו ממכר עכ"צ שאין זה הרא"ם רבינו אליעזר ממיץ אלא הרא"ם שכתב הנ"י הוא ר"ת "הרב "רבינו "אבן "מיגש וש"מ למס' ב"ב כתב הרבה דברים בשם הרר"י אבן מיגש ובר"ת הרא"ם ז"ל וכ"כ להדיא המ"מ בפכ"ט מהל' מכירה הי"ג, אבל כשהוא בן כ' והביא ב' שערות אע"פ שא"י בטיב משא ומתן ממכרו ממכר אפי' בקרקע אביו וכ"כ אבן מיגש ז"צ וה"ר לזה ועיקר עכ"ל והוא הוא מש"כ הנ"י והב"י בחו"מ סי' רל"ה העתיק לשון הנ"י בזה"ל וכ' עוד שם בשם הר"י א"מ דכל שיש לו כו' ומי כהחכם הב"י שיפה עשה בהעתקתו שלא נטעה לומר דהרא"ם שבנ"י הוא ר"א ממיץ ולכן כתב הר"י א"מ שהוא ר"ת הרב ר' יוסף אבן מיגש ובחי' הגהות להב"י שם כתוב וז"ל בשם הרא"ם דכל כצ"ל עכ"ל ובחנם הגיה כן ונפלאתי על האו"ז ח"ד לסנהדרין פ"ג אות ס' שאחר שהביא שם כל לשון הרי"ף פ' מי שמת כתב וז"ל חולק על רבותינו שפירשו דבן עשרים שהביא שתי שערות אע"ג דלא ידע בטיב מו"מ הר"ז מוכר בנכסי אביו. והוא סובר דאע"ג שהוא בן כ' בעינן שידע בטיב משא ומתן עכ"ל ולא ידעתי אנה מצא להרי"ף שסובר כן ושפיר יש לומר כמש"כ המ"מ בשם הר"י אבן מיגש כן הוא ג"כ דעת הרי"ף תלמידו ובהג"א פ"ג דסנהדרין סי' כ"ח כתב מאו"ז כמו כן בזה"ל אבל ר"י אלפס אומר דאע"ג שהוא בן כ' בעינן שיודע בטיב מו"מ עכ"ל ובאמת ליתא ברי"ף ד"ז והנ"ל דט"ס נזדקר בדברי האו"ז וכצ"ל אבל רי"ף אומר דאע"ג שיודע בטיב מו"מ בעינן שיהא בן כ' ור"ל דלא כמשכ"ש מקודם דעת הסוברים דקטן בן י"ג והביא ב"ש ויודע בטיב מו"מ שמוכר בקרקעות שירש מאביו וכצ"ל בפנים האו"ז והוא סובר דאע"ג שיודע בטיב מו"מ בעינן שיהא בן כ' וא"ש דד"ז מבואר ברי"ף ומדי עיוני בזה ראיתי בדבר מש"כ הג"א ספ"ו דכתובות ע"ש המרדכי שם וז"ל וכתב הר"ר ישראל בשם הר"ר שמואל בן ר"ב דודאי פחות מבן עשרים במקרקעי שיירש אין ממכרו ממכר ואין מתנתו מתנה עכ"ל ובתוס' רעק"א ספ"ו דכתובות והגרש"ש בהגהות וחי' להרא"ש תמהו ע"ז דהא מפורש בב"ב ד' קנ"ה ב' דמתנתו ממנה. והנה מצאתי להר"ר ישעי' מטראני הזקן בספר המכריע סי' ל' שכתב שם וז"ל וראיתי שרבינו יצחק ב"ר מלכי צדק זצוק"ל חולק בין מתנה במקצת ובין אם נתן כל נכסיו ואמר דהיכא אמר אמימר מתנתו מתנה דוקא מתנה במקצת אבל בכל נכסיו דקא מעקרא נחלה מבני משפחה לא ואינו נראה לי שאנה מצא חילוק זה מה שלא חילק התלמוד כו' ואמימר סתם קאמר ומתנתו מתנה בין במקצת בין נתן כל נכסיו כו' עכ"ל וא"כ יש לומר שדעת הר"ר ישראל שהביא המרדכי הוא כדעת רבינו יצחק ב"ר מלכי צדק ומש"כ ואין מתנתו מתנה היינו בכל נכסיו ויותר נראה ליישב עפמש"כ הריטב"א גיטין ס"ה א' עמש"א שם ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים וז"ל ואפשר דדוקא במכירה אבל במתנה מתנתו מתנה כיון שהוא גדול עכ"ל ופי' דברי הריטב"א של ואפשר כמסתפק בדבר היינו דיש לומר דאמימר דס"ל בב"ב קנ"ה ב' מתנתו מתנה מיירי בנכסי עצמו כשאינו יודע בטיב משא ומתן אבל בנכסי אביו לא שמענו ומצד הסברא כתב הנ"י ואפילו בנכסי אביו דכי היכי דבנכסי עצמו חשבינן ליה כגדול יודע וכו' ה"ה בנכסי אביו חשבינן ליה כבן עשרים והריטב"א לא סבירא ליה הכי ומש"ה כתב בלשון ואפשר ואף ע"ג דבב"ב קנ"ו א' אמרו וא"א זביניה זמני זימנין דמקרקש ליה זוזי אזיל מזמן לכולי נכסי דאבוה אבל גבי מתנה כו' משמע להדיא דמ"ש אמימר מתנתו מתנה הוא אפילו בנכסי אביו יש לומר דהריטב"א לא היה גורס תיבת "דאבוה" וכן ליתא ברי"ף ורא"ש וא"כ א"ש דברי הר"ר ישראל שבמרדכי והג"א הנ"ל דודאי פחות מבן עשרים במקרקעי שיירש דהיינו בנכסי אביו אין ממכרו ממכר ואין מתנתו מתנה והא דב"ב קנ"ה ב' מבואר דמתנתו מתנה היינו בנכסי עצמו: ואסיים דברי בברכה במש"כ רש"י בברכות י"ז א' ד"ה פיך ידבר חכמות. וז"ל בלשון ברכה היו אומרים עכ"ל וכבר האריכו המקום שמואל והצל"ח לבאר דברי רש"י הסתומים ואני אומר דגירסת רש"י בגמ' כמו שכ' המנוה"מ סי' רנ"ו וסי' שכ"ח וז"ל שם עולמך תראה בחייך אחריתך לחיי העוה"ב ותקותך לדור דורים פיך ידבר חכמות שפתותיך יביעו דעת לשונך תרחיש רננות לבך יהגה מנה כליותיך תעלוזנה מישרים עיניך יאירו במאור תורה ורגליך ירוצו לשמוע דברי עתיק יומין עכ"ל ונראה מזה לכאורה לפרש דמן עולמך כי' עד דורים הוא לשון ברכה ומן פיך כו' עד סוף הוא מאמר תנאי להשלשה ברכות שלמעלה ור"ל עולמך כו' ותקותך לדור דורים (אם אך) פיך ידבר חכמות כו' וכן משמעות לשון הוא"ו שכתוב אצל ותקותך ולא יותר עד ורגליך כו' ששם כתוב כמו כן וא"ו והבן. אבל לרש"י לא נראה לפרש כן דאין זה מדרך הכבוד לתלמידים שיאמרו לרבם כזה ומש"ה פרש"י גבי פיך ידבר חכמות שהוא המקום שאפשר בו לטעות לפרש בא"א וז"ל בלשון ברכה היו אומרים וממילא כל מה שכתוב אח"ז הכל ברכות המה: הנה כי כן יבורך גבר חכם בעוז יקר באדם רב הערך הרה"ג המפורסם לשם ולתהלה ירא את ה' מנעוריו ומרבה להיטיב שלשלת היוחסין וכו' וכו' כש"ת מוהר"ר הלל עטינגער שליט"א, מה יקר חסדי אלי אשר ספחני אליו לתורה ולתעודה עודנו באבו והעניקני מטובו ואם אין קמח אין תורה וידו היתה בי בראשונה והגיעני עד כה לבצע מעשה ידי ביאורי תועפות ראם זכרה לו ה' לטוגה ולא תמוש מביתו תורה וגדולה לדור דורים. ומי כמוני יודע את אשר עשה לי הרב הגביר פאר המדות והמעלות לו נאוה תהלה מוהר"ר דובער זעלדאוויץ שליט"א ישלם ה' פעלו ותהי משכרתו שלמה מעם ה' א"י, ויראה עולמו בחייו ואחריתו לחיי העוה"ב ותקותו לדור דורים וכו'. היטיבה ה' לטובים ה"ה הרה"ג תפארת אדם נכבד ושוע וכו' וכו' כש"ת מוהר"ר נחום סוטין שליט"א. מה רב טובו אשר צפן ליראים ופעל ועשה להציב לו יד ושם להביא לבית הדפוס הספר יראים עד תומו אין ערוך לגודל חסדו בזה. יברכהו ה' בברכה משולשת עושר גופני, ואושר רוחני, יאושר בארץ חלקו, "זכה בחלקו ומזכה את אחיו עמו" (נדרים ל"ו א') וברכת ה' היא תעשיר ותחול על ראש בני הרה"ג הענק דובער זצ"ל סוטין וקרנם תרום בכבוד. ואשים קנצי למלין ואקד ואשתחוה לה' על העבר ומתפלל על העמיד יזכני ה' לעבדהו בלבב שלם ובנפש חפצה ולא ימוש ספר התורה מפי ומפי זרעי וזרע זרעי ויהיו עיני רואות בבנין ציון וירושלים: דברי אברהם אבא בן אאמ"ו גדול בתורה ויראת חטא מוהר"ר אליהו שיף שליט"א פק"ק מינסק דליטא. הצעה וקראתיו בשם ברכות בחשבון גרסינן במסכת מכות כ"ג ב' דרש ר' שמלאי תרי"ג מצות נאמרו לו למשה שס"ה לאוין כמנין ימות החמה ורמ"ח עשה כנגד אבריו של אדם כו' עד בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה. ובספר ראשית חכמה פרק משא ומתן באמונה הביא שם הך דר' שמלאי כנ"ל וסיים הא למדנו שהנושא ונותן באמונה כאלו קיים תרי"ג מצות וכבר ראיתי במאסף ספרותי ותלפיות שמו שכתב שם הרה"ח שמואל אלכסנדראוו דבר חדש שהראשית חכמה מבאר הכונה והעמידן על אחת על אמונה במשא ומתן ולא על אמונת אל אחד כמו שכל הלומדים מבארים ואני אומר דהראשית חכמה שאב פירושו ממקור נאמן ולפלא שלא הביאו כי הוא מכילתא מפורשת פרשה בשלח פרסה ויסע עה"פ והישר בעיניו תעשה וזה תארה "והישר בעיניו תעשה זה משא ומתן מלמד שכל מי שנושא ונותן באמונה רוח הבריות נוחים הימנו ומעלים עליו כאילו קיים כל התורה כולה" הרי למדנו שהנושא ונותן באמונה כאלו קיים תרי"ג מצות והוא התורה כולה אולם הרמב"ן בפי' התורה בשלח שם הביא דברי המכילתא בזה"ל שכל הנושא ונותן באמונה ורוח הבריות נוהה הימנו מעלים עליו כו' והנראה מדברי הרמב"ן דפי' משא ומתן באמונה הוא באמונת ה' דבשעה שהוא נושא ונותן הוא מצרף אל לבו אמונת ה' ומאמין בחי העולמים כי הוא הוא הנותן כח לאדם לעשות מקנה וקנין ועי"ז הוא נושא ונותן ורוח הבריות נוחה הימנו ולכן מעלים עליו כאלו קיים כל התורה כולה: והנה רבינו שייסד ספרו ספר יראים על מנין המצות שחשב הבה"ג וכבר כתב הבה"ג בעצמו בהקדמתו ההיא דר' שמלאי דשלהי מסכת מכות א"כ מוכרח להמצא בדברי היראים מנין המצות תרי"ג, ובדברי בה"ג בעצמו כבר נשאל הרדב"ז ח"ה ב' אלפים קי"א איך למצוא החשבון והשיב שם דבר ברור הוא שהפרשיות הם בכלל מ"ע והמנין מכוון שהרי העשין שמונה להמדקדק בהם עולה קפ"ג וס"ה פרשיות עולה רמ"ח ועיי"ש מש"כ בענין הל"ת וכבר תמה עליו בספר סדר המצות סוף שורש יו"ד וכעת רואים אנחנו להרהג"א מהראש"ט שהעמיק הרחיב בבה"ג הנדפס ווארשא תרל"ה עם הגהותיו וטרח ויגע ומצא לפי דעתו מנין התרי"ג בדברי הבה"ג בצירוף הפרשיות אבל מה נעשה ביום שידובר בדברי רבינו הרא"ם שביאר דברי הבה"ג ואין זכר להפרשיות בספר היראים ואיככה נוכל לעשות החשבון של התרי"ג ואני ידעתי מך ערכי וקטונתי דעת ואירא לגשת אל הקודש לעיין במלאכה כבידה כזו פן אכשל ונלכדתי ח"ו בחסר ויתר: שבתי וראיתי כי לא לקלים המרוץ אמר הקהלת וכמשאה"כ משלי ט"ז ט' לב אדם יחשב דרכו וה' יכין צעדו. אין לו לאדם אלא מה שעיניו רואות ומוטל עליו להתבונן עד שהוא מוצא ועד מקום שידו מגעת ומה' אשאלה עזר לחונני דעה והשכל וסמכתי יתידותי עמשכ"ר הרא"ם בסוף הספר וחשבתים כאשר מצאתים בספר רי"ג ז"ל וכללתים בארבע מאות וששים וארבעה כי בכמה מקומות כללתי שתים כאחת עכ"ל ועפי"ז נראה במנין העשין שכתב הרמב"ם בספר המצות שלו חסר מהם ביראים תשעים ותשעה ואלו הן. א] לידע שיש שם אלוה שנאמר אנכי ה"א. ב] לייחדו שנאמר ה"א ה' אחד. יז] לכתוב כל איש ס"ת לעצמו שנאמר כתבו לכם את השירה הזאת (כ"ה לפמש"כ ראש ס' המדע אבל בסה"מ שלו כתב להיפך ומ"ע י"ח היא). כ] לבנות בית הבחירה שנאמר ועשו לי מקדש (ואף שרבינו זכר בסי' תל"ה הך דשלש מצות נצטוו ישראל בעת כניסתן לארץ ואחד מהם לבנות להם בית הבחירה וכן להעמיד להם מלך מ"ע קע"ג כתב רבינו שם מיהו במנין לא בא). כב] לשמור המקדש שנאמר ואתה ובניך אתך לפני אהל העדות. כג] להיות הלוי עובד במקדש שנאמר ועבד הלוי. כה] לערוך נרות במקדש שנאמר יערוך אותו אהרן ובניו. כז] להסדיר לחם. ולבונה לפני ה' בכל שבת שנאמר לחם פנים לפני תמיד. כט] להבעיר אש במזבח העולה תמיד שנאמר אש תמיד תוקד על המזבח. ל] להרים את הדשן מעל המזבח שנאמר והרים את הדשן. לב] לחלוק כבוד לזרעו של אהרן ולהקדימו לכ"ד שבקדושה שנאמר וקדשתו. לד] לשאת את הארון על הכתף כשנושאים אותו שנאמר עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו. לה] למשוח כהנים גדולים ומלכים בשמן המשחה שנאמר שמן משחת קודש. לו] להיות הכהנים עובדים במקדש משמרות משמרות ובמועדים עובדים כאחד שנאמר וכי יבא הלוי לבד ממכריו על האבות. לט] להקריב תמידין בכ"י שנאמר שנים ליום עולה תמיד. מא] להוסיף קרבן אחד בכל שבת שנאמר וביום השבת שני כבשים. מב] קרבן ר"ח. מג] קרבן בחג הפסח. מד] להקריב מנחת העומר. מה] קרבן ביום עצרת. מו] להניא שתי הלחם עם הקרבנות הקרבין בגלל הלחם ביום עצרת. מו] להוסיף קרבן בראש השנה. מח] להוסיף קרב; ביום הצום. נ] להוסיף קרבן בחג הסוכות. נא] להוסיף קרבן ביום שמיני עצרת. נט] לתקוע בחצוצרות על הקרבנות ובשעת הצרות שנאמר ותקעתם בחצוצרות. ס] להיות כל קרבנות בהמה מיום שמיני והלאה. סא] להיות כל קרבן בהמה תמים. סג] מעשה העולה. סד] מעשה חטאת. סה] מעשה האשם. סו] מעשה זבח השלמים. סז] מעשה המנחה. פד] להקריב כל הקרבנות בבית הבחירה שנאמר ושם תעשה כל אשר אנכי מצדך (וט"ס מש"כ בראש ספר המדע תיבת היום). פה] להספל בהנאת הקרבנות מחו"ל לבית הבחירה. פו] לפדות קדשים בעלי מומין ויהיו מותרין שנאמר רק בכל אות נפשך תזבח. פז] להיות התמורה קדש שנאמר והיה הוא ותמורתו יהיה קדש. צג] לגלח הנזיר שערו על קרבנותיו אם נטמא שנאמר וכי ימות מת עליו. צה] לדון בהפרת נדרים. צו] להיות כל הנוגע בנבילה טמא. צז] להיות שמונה שרצים מטמאין. צח] להיות האוכלין מתטמאין. קב] להיות בגד מנוגע טמא ומטמא. קד] להיות הזב מסמא. קה] להיות ש"ז מטמא. קז] להיות המת מטמא. קיא] להיות המצורע מגלח את כל שערו. קיב] להיות המצורע ידוע לכל בדברים האמורים בו. קיז] להיות מקדיש שדהו נותן כערך הקצוב בפרשה שנאמר והיה ערכך לפי זרעו. קיט] להיות נטע רבעי קדש שנאמר יהיה כל פריו קדש הלולים לה'. קלט] להיות גאולה בבתי ע"ח עד שנה. קט] למנות שני יובל שנים ושמיטים שנאמר וספרת לך שבע. קמב] לנגוש לנכרי. קמט] לבדוק בסימני בהמה שנאמר זאת החיה אשר תאכלו. קג] לבדוק בסימני העוף. קנא] לבדוק בסימני חגבים. קנב] לבדוק בסימני דגים. קנז] לספר ביצ"מ בלילה הראשונה של חג המצות שנאמר והגדת לבנך. קעא] ליתן מחצית השקל בכל שנה. קעב] לשמוע מכל נביא שיהא בכל דור ודור אם לא יוסיף ולא יגרע שנאמר אליו תשמעון. קעג] למנות מלך. קעד] לשמוע מכל בית דן הגדול שיעמדו להם לישראל. קעו] למנות שופטים ושוטרים בכל קהל וקהל מישראל. קעז] להשוות בין בע"ד בשעה שעומדים בדין שנאמר בצדק משפוט עמיתך. קעח] להעיד בב"ד למי שיש לו עדות. קעט] לחקור העדים הרבה. קפב] להכין שש ערי מקלט. קפג] לתת ללוים ערים לשבת. קפז] להעביר ז' אומות מא"י. קפט] לזכור מה שעשה לנו עמלק תדיר שנאמר זכור את אשר עשה לך עמלק. קצ] לעשות כמלחמת הרשות כמשפט הכתוב בתורה שנאמר כי תקרב אל עיר וגו'. קצא] למשוח כהן במלחמה. קצב] להתקין יד במחנה שנאמר ויד תהיה לך מחוץ למחנה. קצח] לנכרי תשיך. רז] לאהוב את הגר שנאמר ואהבתם את הגר. ריג] לבעול בקדושין. רב] לדון במפתה שנאמר וכי יפתה. רכב] לגרש כשטר. רכד] להלקות לרשע. רכה] להגלות הרוצח בשגגה. רכו] להיות ב"ד הורגין בסייף שנאמר נקם ינקם. רכז] חנק. רכח] שריפה. רכט] סקילה. רלג] ליעד אמה עבריה. רלד] לפדות אמה עבריה. רלו] להיות החוכל משלם ממון. רלז] לדון כנזקי בהמה. רלח] לדון כנזקי הבור. רלט] לדון לגנב. רמ] לדון בנזקי השן. רמא] לדון בנזקי האש. רמב] לדון בנזקי ש"ח. רמג] לדון כדין נושא שכר והשוכר. רמד] לדון בדין השואל. רמה] לדון בדיני מקח וממכר. רמו] לדון בדין טוען ונטען. רמז] להציל הנרדף. רמח] לדון בדיני נחלות. ונגד זה מצאנו להיראים מ"ע שאינם כהרמב"ם צ"ט במספר לפי דעתי ואלו הן סימנן צ"ב. צ"ג. צ"ד. צ"ה (ד' עשין). צ"ו. צ"ט. קמ"ג (וכוונת רבינו במשכ"ש "המתנות" אע"ג שחשב כל הכ"ד מתנות כהונה כפ"ע אולם הלך כשיטת הכה"ג שכתב במנין הפרשיות "פרשת מת"כ" וכתב מהראש"ט בהערות וקידושים להבה"ג אות ט' וז"ל וכן מת"כ שמנאם אחת אתת בעשין חישכם ג"כ בפרשה להיותם ככלל מצוה על הב"ד לקדש הכהנים ולקבוע חלקם כמתנות אלו בשגם כי בפרטים מדבר ממצות ההפרשה ובפרשה מהנתינה לכהנים עכ"ל). קמ"ד (יו"ד עשין). קמ"ה (ד' עשין). קנ"א. קנ"ג. קנ"ד. קנ"ה. קנ"ח (עיי"ש תועפות ראם אות ב'). ק"ס (ב' עשין). קס"ב. קס"ו (עיי"ש תועפות ראם אות א') ק"ע. קע"כ. רי"ט. ר"כ. רכ"ו. רכ"ז (ד' עשין). רל"א. רל"ב. רל"ה. רנ"ד. רנ"ה. רנ"ז (ב' עשין. ומשכ"ר ללמוד וללמד אינו נחשב כלל למנין דללמוד ככר חשב בסימן רנ"ד "תלמוד תורה" ובסימן רנ"ח "ושננתם" ולשלשה לא שמענו וכן ללמד ככר חשב בסי' רכ"ה למד כנך תורה ומצות אלא אגב לשמור ולעשות כתב ללמוד וללמד כמשכ"ר בפנים הספר סי' רנ"ו ודלא כמהראש"ט בסדר מנין המצות שלו לשיטת בה"ג וכבר השיגו בספר דבר מצוה עיי"ש). ר"ס. רס"ב. (י"ט עשין. ואע"ג דנר חנוכה כתב רבינו בסי' תכ"ט שאינו נכנס למנין עכ"ז ההלל של שמונה ימי חנוכה מנה רבינו כמש"כ בפנים הספר סי' רס"ב עיי"ש תועפות ראם אות ב'). רס"ג. רס"ו. רס"ח. ת"י. תי"ב. תי"ד. תט"ז. תי"ז (ח' עשין). תכ"ט. ת"ל. תל"א. תל"ד. תל"ט. תמ"ח. תמ"ט. ת"ן. תנ"ב. תנ"ג. תנ"ד. תנ"ה. תנ"ח. תנ"ט. תס"ד. וכזה נשלם מנין העשין לדעת רבינו ג"כ: ועתה נבאר דעת רבינו במנין הלאוין הנה ממנין הל"ת שכתב הרמב"ם חסר בדברי היראים ל"ת. ב] שלא לעשות פסל. ג] שלא לעשות לאחרים. ד] שלא לעשות צורות לנוי. יז] שלא לאהוב המסית. יח] שלא לעזוב השנאה למסית. יט] שלא להציל המסית. כ] שלא ללמד המוסת זכות על המסית. כא] שלא ישתוק המוסת מללמד חובה על המסית. כט] שלא נמנע מלעשות דין בנביא השקר שנאמר לא חגור ממנו. לא] שלא לקסום. לה] שלא לחבור חבר. מז] שלא לתור אחר מחשבות הלב וראיית העינים שנאמר ולא תתורו וגו'. נ] שלא לחון שנאמר לא תחנם. נח] שלא ייראו אנשי המלחמה מאויביהם כשעת המלחמה. סז] שלא להשבית שמירה סכיב למקדש. סח] שלא יכנס כהן בהיכל בכל עת שנאמר ואל יבא ככל עת אל הקדש. עא] שלא יעבוד בע"מ עוכר שנאמר כל איש אשר בו מום לא יקרב. עב] שלא יתעסקו הלוים בעבודת הכהנים ולא הכהנים כעבודת הלוים. פא] שלא להקטיר ולהקריב במזבח הזהב שנאמר לא תעלו עליו קטורת זרה. פב] שלא לכבות אש המזבח. קב] שלא יתן שמן זית במנחת חוטא. קג] שלא יתן עליה לבונה. קד] שלא יתן שמן במנחת סוטה. קה] שלא יתן עליו לבונה. קח] שלא לפדות בכור בהמה. קי] שלא למכור שדה החרם. קיא] שלא לפדות שדה החרם. קיט] שלא להותיר מבשר הפסח שני עד בקר. קכב] שלא לשבור עצם בפסח שני. קכד] שלא לעשות שירי מנחות חמץ. קלט] שלא לאכול כשר חטאות שנעשו כפנים שנאמר וכל חטאת אשר יובא מדמה. קמה] שלא יאכלו הכהנים חטאת ואשם חוץ לעזרה שנאמר לא תוכל לאכל בשעריך וגו' בקרך וצאנך. קמו] שלא לאכול כשר עולה שנאמר לא תוכל וגו' ונדריך אשר תדור. קמז] שלא לאכול בשר קדשים קלים קודם זריקת הדם שנאמר לא תוכל וגר ונדבותיך. קמח] שלא יאכל זר כשר קדשי הקדשים שנאמר וזר לא יאכל כי קדש הם. קנד] שלא להקדים תרומה לבכורים ולא מעש"ר לתרומה ולא מע"ש לראשון שנאמר מלאתך ודמעך לא תאחר. קסה] שלא יצא כהן מן העזרה כשעת עבודה שנאמר ומפתח אהל מועד וגו'. קסט] שלא יקח כל שבט לוי חלק בארץ שנאמר ונחלה צא יהיה לו. קע] שלא יקח כל שבט לוי חלק בביזה כשעת כבוש הארץ שנאמר לא יהיה לכהנים הלוים חלק ונחלה. רכז] שלא למכור שדה בא"י לצמיתות. רכח] שלא לשנות מגרשי הלוים ושדותיהם. רכט] שלא לעזוב את הלוים. רלא] שלא ימנע להלות לעני מפני השמיטה. רנה] שלא להונות עבד שנאמר לא תוננו. רס] שלא להניח לנכרי לעבוד בע"ע הנמכר לו בפרך שנאמר לא ירדנו. רעט] שלא לרחם על המזיק בדיני קנסות שנאמר לא תחוס עינך עליו. רפב] שלא לנטות אחרי רבים בד"נ אם היו המחייבין יותר על המזכין אחד שנאמר לא תהיה אחרי רבים לדעות. רפז] שלא יעיד קרוב שנאמר לא יומתו אבות על בנים וגו'. רצא] שלא יורה העד כדין שהעיד בו בד"נ שנאמר ועד אחד לא יענה. רצב] שלא להרוג מחויב הריגה קודם שיעמוד בדין שנאמר ולא ימות הרוצח וגו'. רצג] שלא לחוס על הרודף שנאמר וקצותה את כפה לא תחוס עינך. רצד] שלא לענוש האנוסה שנאמר ולנערה לא תעשה דבר. רצה] שלא ליקח כפר מן הרוצח שנאמר ולא תקחו כפר וגו'. רצו] שלא ליקח כפר נגלות רוצח בשגגה. שז] שלא לגלח שער הנתק שנאמר ואת הנתק לא יגלח. שכא] שלא להלך חוץ לתחום מדינה כהולכי דרכים נשכת שנאמר אל יצא איש ממקומו. שכב] שלא לענוש בשבת שנאמר לא תבערו אש ככל מושבותיכם. שנא] שלא לגלות ערות האב עצמו שנאמר ערות אביך לא תגלה. שנב] שלא לגלות ערות אחי האב עצמו שנאמר ערות אחי אביך לא תגלה. שנג] שלא לקרב כעריות בדברים המביאים לידי גילוי ערוה שנאמר לא תקרבו לגלות ערוה. שסב] שלא למנות על ישראל איש מקהל גרים שנאמר לא תוכל לתת עליך איש נכרי. ונגד זה כל אלו ששים ואחת לאוין מצאנו להיראים שחשכ מל"ת שאינם בסה"מ להרמב"ם ואלו הן סימן ל"ו. ל"ז. מ"ה. ע"ג. פ"ח (ב' לאוין). ט"ו איסורי הנאה שלדעת היראים נמנין ללאו כפ"ע והוא העמוד השלישי. קל"ה. קל"ח (ב' לאוין שכחה ופאה). ר"ג. ר"ז. רמ"ח. רמ"ט. רנ"א. רצ"ה. רצ"ז. ש"ג. שי"ג. שי"ט. ש"כ (ג' לאוין). שכ"א (ב' לאוין). שכ"ג. שכ"ו. שכ"ח. של"א. של"ו. שמ"ח. שמ"ט. שנ"ב. שנ"ו. שנ"ז. שנ"ט. ש"ס. שס"ב. שס"ה. שס"ז. שס"ט. שצ"ב. שצ"ז. סך הכל נ"ז ל"ת ועי' להלן עמוד השביעי ראש וי"ו החמישי והוא קודם סי' רצ"ב מש"ש בביאורי אות א' ועדיין צע"ג בפרט זה ולא באתי עד תכליתו כ"א העירותי מעט וכמה לאוין שבהרמב"ם הראיתים ביראים בביאורי, גם כמש"כ במנין העשין לדעת רבינו שהסימן רכ"ז ד' עשין יש לעיין דא"כ מדוע לא נחשוב גם סי' רכ"ו להשבית עבדך ואמתך כמוך לב' עשין וכן סי' רכ"א ורכ"ב כאו"א לב' עשין דהיינו אב ואם, וד' יאיר עיני בתורתו וישם בלבנו אהבתו ויראתו: