ספר יראים/ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי



סימן ד
זכר הזהיר הכתוב באחרי מות (ויקרא י"א כ"ב) ואת זכר לא תשכב משכבי אשה ותניא בספרא ומייתינן לה בפ; ד' מיתות (סנהדרין נ"י נ') למדנו אזהרה לשוכב נשכב מנין ת"ל לא יהיה קדש ואומר וגם קדש היה בארץ דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר אינו צריך הרי הוא אומר ואת זכר לא תשכב קרי ביה לא תישכב ותניא בספרא ומייתינן לה בפד"מ (שם א') איש אשר ישכב איש פרט לקטן לפטור גדול הנשכב לו, אבל לפטור קטן השובב לא אצטריך דקטן לאו בר עונשין הוא ; אשר ישכב את זכר בין גדול בין קטן וכמה יהא גדול הנשכב לחייב גדול השוכב נחלקו בחדא שמעתתא רב ושמואל רב אמר לא *] משוה ביאת פחות מבן ט' בבן ט' ושמואל אמר לא עשו ביאת קטן מבן שלש כבן שלש ותניא התם כותיה דרב מדלא קרי תנא זכור אלא בן דתניא זכור בן וכו' פי' הנשכב קרי זכור וה"ק זכור דהיינו נשכב בן תשע פי' צריך להיות בן ט'; הבא על הבהמה מלתא אחריתי קאמר פי' אם אותו בן ט' יבא על הבהמה ; משכבי אשה מגיד לך הכתוב ששני משכבות יש באשה פי' ממה שקרא משכב זכור משכבי אשה למדנו שמשכב נקב הנקבה שיש כיוצא בו בזכר נקרא משכב ולא ממשכבי אשה לשון רבים יליף השתא אתי שפיר דאמר ר' ישמעאל עלה הרי זה בא ללמד ונמצא למד פי' שהאשה מלמדת על הזכר ונמצא למדה מן הזכר לחייב על הנקב שיש כיוצא בו בזכר פי' בא ללמד כו' הדבר שבא ללמד לרב וטעמא דרב דאמר בן ט' דכל דאיתא בשוכב איתא בנשכבת למדנו אזהרה לשוכב ולנשכב, ועונש כרת כמו כן שמענו דכתיב בסוף הענין ונכרתו הנפשות סקילה בעדים והתראה מנלן ת"ל בקדושים תהיו ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה תועבה עשו שניהם דמיהם בם ותניא בספרא ומייתינן לה בפ"ד מיתות מות יומתו בסקילה אתה אומר בסקילה או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה נאמר באן דמיהם בם ונאמר להלן באוב וידעוני דמיהם בם מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה. בזכר לא מצינו תולדה כי לא חכמים תולדה לגזור עליה:


סימן ד
זכר הזהיר הכתוב באחרי מות (ויקרא י"א כ"ב) ואת זכר לא תשכב משכבי אשה ותניא בספרא ומייתינן לה בפ; ד' מיתות (סנהדרין נ"י נ') למדנו אזהרה לשוכב נשכב מנין ת"ל לא יהיה קדש ואומר וגם קדש היה בארץ דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר אינו צריך הרי הוא אומר ואת זכר לא תשכב קרי ביה לא תישכב ותניא בספרא ומייתינן לה בפד"מ (שם א') איש אשר ישכב איש פרט לקטן לפטור גדול הנשכב לו, אבל לפטור קטן השובב לא אצטריך דקטן לאו בר עונשין הוא ; אשר ישכב את זכר בין גדול בין קטן וכמה יהא גדול הנשכב לחייב גדול השוכב נחלקו בחדא שמעתתא רב ושמואל רב אמר לא *] משוה ביאת פחות מבן ט' בבן ט' ושמואל אמר לא עשו ביאת קטן מבן שלש כבן שלש ותניא התם כותיה דרב מדלא קרי תנא זכור אלא בן דתניא זכור בן וכו' פי' הנשכב קרי זכור וה"ק זכור דהיינו נשכב בן תשע פי' צריך להיות בן ט'; הבא על הבהמה מלתא אחריתי קאמר פי' אם אותו בן ט' יבא על הבהמה ; משכבי אשה מגיד לך הכתוב ששני משכבות יש באשה פי' ממה שקרא משכב זכור משכבי אשה למדנו שמשכב נקב הנקבה שיש כיוצא בו בזכר נקרא משכב ולא ממשכבי אשה לשון רבים יליף השתא אתי שפיר דאמר ר' ישמעאל עלה הרי זה בא ללמד ונמצא למד פי' שהאשה מלמדת על הזכר ונמצא למדה מן הזכר לחייב על הנקב שיש כיוצא בו בזכר פי' בא ללמד כו' הדבר שבא ללמד לרב וטעמא דרב דאמר בן ט' דכל דאיתא בשוכב איתא בנשכבת למדנו אזהרה לשוכב ולנשכב, ועונש כרת כמו כן שמענו דכתיב בסוף הענין ונכרתו הנפשות סקילה בעדים והתראה מנלן ת"ל בקדושים תהיו ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה תועבה עשו שניהם דמיהם בם ותניא בספרא ומייתינן לה בפ"ד מיתות מות יומתו בסקילה אתה אומר בסקילה או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה נאמר באן דמיהם בם ונאמר להלן באוב וידעוני דמיהם בם מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה. בזכר לא מצינו תולדה כי לא חכמים תולדה לגזור עליה: