ספר חסידים שפ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

כל החפץ לעשות עבירה דין היה להספיק בידם עבירות, אלא אמר הקב"ה אם אמציא לרשע כל תאותו נמצא מרבה ממזרות, ויתחתנו בהם הצנועים. ופעמים שמניח הקב"ה להביא ממזרת כדי שיתחתנו בהם אותם שראויים להם, דהיינו מסייעי עבירה, או אותם שבידם למחות ולא מיחו, או המוציא לעז על אחרים, ומחפשים למצוא פגם במשפחות כדי שלא יתחתנו בהם, או אם ממנו יוצאים ממזרים:

הכתוב מתיר לתת גט אפי' הקדיחה תבשילו, או מצא נאה ממנה, ועתיד ליתן את הדין לאמן [אומן] לפי שחטא בה:

יפת תואר התירה התורה כנגד היצר (שאם לא יתירה יחטא בה וישאנה באיסור). ועוד אם יש ישראל שנחתך חוטמו או יש בו מום אחר, ואין בת ישראל חפץ בו הרי יקח יפת תואר. והכתוב התיר לאדם אשתו בכל זמן שיכול ליהנות ממנה, פן יתן עיניו באחרת. ויש לאיש לעשות כמו שארז"ל במסכת כלה, והי' מן הדין לאסור מלשמש כשאשתו מעוברת, בחדשים שקשים לולד, אלא שמא האיש או האשה יהרהרו אחר האיסור, מוטב שלא יהרהרו ולא יאסר דבר שא"א לעמוד בו. והחכם יתן את הדין שאין שם על לבו, איזה דבר היתר מפני היצר (להרהר בדברי תורה כאמרם אם פגע בך מנוול משכחהו לבהמ"ד) ומפני שאי אפשר בענין אחר התירה כך. וכתיב (קהלת יב יב) ויותר מהמה בני הזהר: