ספר חסידים ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · ספר חסידים · ח · >>

ח. כשיצאו רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל בן אלישע להריגה, אמר ליה רשב"ג לרבי ישמעאל, איני יודע למה אני יוצא להריגה. אמר שמא כשהיית דורש ברבים היה לבך שמח והנאך לבך, אמר לו נחמתני. וכן יעשה כל האדם שיתחרט ממעשיו הרעים בצניעותו ובענוה ילך ויעשה מעשיו ועניניו בסתר, ואל יהנה לבו כלל במעשיו הטובים, ואף מכל ענין החסידות יעשה בסתר, כי כבר נאמר "הסתר דבריך והצנע לכת עם אלקיך". ואל יחזיק טובה לעצמו במה כוונתו לשמים, ישמור שלא יהנה ולא ישמח לבו, שאם שמח לבו בפני העולם, קבל מקצת שכרו של אותה מצוה בעולם הזה. ואם שמח לבו בעל כרחו, כלומר לא מדעת וכוונה, ילמד לו ללבו לכוף את יצרו ויחדל מאותו מעשה ששמח לבו. כי כמה היו מן המתים אשר מתו בעלי המעשה הזה, שעשו מעשים טובים אין מספר ונפטרו והלכו לבית עולמים. כי נשתכח הדבר ואין להם זכרון, כי נשכח זכרם בעולם הזה, ואין מזכיר להם רק זכרונם לחיי העולם הבא. לפיכך מה יתרון לי ומה הנאה לי רק שישבחוני בעולם הזה, כך יחשוב בכל עת ואף בלילה בשכבו במטתו לישן, יש לו לדאג פן יישן שנת עולם ולא יקיץ עוד. ומדוע ישמח עוד, ובמה ישבחוהו בזה העולם, הבל הבל ורעות רוח.